נגב 19.04.24

מה כמו מלחמת יום כיפור כדי להוכיח את זה. גם אם אנחנו דור של טכנו־ לוגיה, זה לא אומר שאנחנו לא ידענו להילחם. אני חושב שהוכיחו את זה הכי טוב, במיוחד מי שנלחם עד הסוף, גם כשזה עלה בחיים שלהם". קשה כרגע לזרביב לתכנן מה הוא הולך לעשות בעתיד. בינתיים הוא נמצא בסוג של שיקום וסובל מפוסט־ טראומה. הוא מקווה לחזור לחיים רגי־ לים, ואפילו להקים משפחה עם חברתו מזה ארבע שנים, אפרת בן שימול, קצינה בחיל האוויר. "היא היתה איתי כל הזמן, קילחה אותי שבוע שלם כי לא הייתי מסוגל לזוז עם כל התפרים, מאוד דאגה לי באותו יום שנפצעתי". איך אתה מרגיש בימים אלה, עם מה אתה מתמודד? "יש לי תסמינים של פוסט־טראומה, נדודי שינה. אני מרגיש שאני לא אותו אדם. אתה נכנס למקום מסוים, אתה דרוך יותר, כמו קפיץ כזה. אני לא אותו איתי שהייתי לפני. אני חושב שאף אחד במדינה לא אותו בנאדם שהיה לפני. אצלי זה התבטא באופן קיצוני כי עברתי משהו קיצוני. גם אדם שהיה בבית הוא לא אותו אדם מלפני מתקפת הטרור". איזה מסר אתה רוצה להעביר? "חשוב לי להעביר מסר שהמוות של החברים שלי לא היה לחינם. זו המ־ לחמה הכי צודקת שיש, וחשוב לזכור אותם ולהנציח אותם". מה אתה יכול לספר על החברים? "סמ"פ (סגן מפקד פלוגה) עומר וולף ז"ל היה המפקד שלי, שלו דגן ז"ל היה קשר, ומארו אלם ז"ל היה לוחם שה־ צטרף אלינו. שלושתם שירתו איתי, אני, עומר ושלו, היינו בחפ"ק כל היום ביחד, וגם מארו. עומר אמנם היה מפקד שלי, אבל היה חבר. שלו היה החבר הכי טוב שלי, ממש הייתי כל היום איתו ועם מארו בפלוגה, אוכלים, ישנים, כולם היו חברים מאוד טובים שלי, תחשוב שלושים מהגדוד שלי נהרגו, קשה לעכל". אתה בקשר עם משפחות החללים? "כן, עם המשפחה של עומר ושל שלו אני עד עכשיו בקשר, הם לא מבאר־ שבע. עם המשפחה של מארו קצת פחות. כולם גיבורים". אחרי שתחלים מהפציעה תחזור לשירות? "אם אני ארגיש שאני יכול ואהיה מסוגל מבחינה נפשית, אז אני אתנדב למילואים גם בתור לוחם".

איתי זרביב וחברתו אפרת בן שימול. מלווה אותו

זרביב בביתו השבוע. החג לא יהיה אותו חג

הוא הוגדר כפצוע בינוני, ולאחר השחרור מבית החולים הוא ממשיך לקבל טיפולים, כולל פזיותרפיה, תהליך שיימשך תקופה עד שיחזור לאיתנו. מה הרגשת באותם רגעים שהיית לבד ומוטל פצוע? "חוסר אונים מוחלט, אני בלי נשק ואין לי איך להגן לא על עצמי ולא על היישובים. זו בעיקר תחושת אשמה שקמתי והלכתי לחפש חילוץ והשאר־ תי אותם, ואני לא יודע מה היה שם, וגם על היישובים שלא הצלחנו להגן עד הסוף, למרות שעשינו מה שיכולנו". חששת לחייך? "הרגע שחשבתי שאני הולך למות R . P . G זה היה הרגע שקיבלנו את ה־ ומשם קיבלתי כדור, לא האמנתי שאני אצא בחיים, זה נס לגמרי. בתחילה חשבתי שאני הולך להישרף חי. כש־ קיבלתי את הכדור תוך כדי הריצה, נפלתי ואמרתי 'שמע ישראל', לא עיכלתי בראש שאני הולך להיות חלל צה"ל, זה מה שעבר לי בראש באותם רגעים. היו לי המון מחשבות כשהייתי לבד, חשבתי על המשפחה, על החברה, על זה שאני הולך להשאיר אותם לבד, חשוב החברים שאיבדנו שנזכור את

שלהם, בסוף אני היחיד שהייתי עד לסיפור שלהם, היחיד שיכול לספר מה הם עשו. עומר וולף ז"ל אמר לנו מה־ תחלה להגן על היישובים ולא משנה מה. הוא אמר לנו שאנחנו לא זזים מפה כי אנחנו צריכים להגן על כל היישו־ בים. אלה אנשים כל כך טובים שרק אני יכול לספר עליהם, שנלחמו למען המדינה והגנו בגופם עד הסוף. אם אני ניצלתי, אז המעט שאני יכול לעשות זה להנציח אותם". אתה מרגיש חובה לספר את סיפו־ רם? "אני מרגיש חובה, אני ניצלתי ואני חייב לעשות את זה. אם אתה מסתכל קצת יותר קדימה, אולי זו הסיבה שנ־ שארתי בחיים, כדי שאספר את הסיפור שלהם. מה שהיה איכפת לחברים שלי זה להגן על היישובים, זה מה שעניין אותם, באמת גיבורים". חג הפסח הקרב ובא וליל הסדר של השנה יהיו שונים משנים קודמות. כשרבים מהמשפחות מבכות את נפי־ לת יקיריהן, וחטופים וחטופות עדיין בשבי החמאס. האמירה "יציאה משע־ בוד לחירות" עדיין לא מובנת מאליה, כשאלפים נעקרו מבתיהם והפכו לפ־ ליטים בארצם. "לכולם זה כואב, צובט בלב, לגמרי קשה לחגוג", אומר זרביב. מה אתה אומר לאלה שכינו אתכם 'דור הטיקטוק' והטילו ספק באיכפתיות שלכם להגן על המדינה? "הם טעו בענק, לא קיבלנו כזו משי־ ליל הסדר קשה לחגוג

אני לא יודע מה זה יעשה להם, אתה הולך הכי רחוק במחשבות". במשך שעות ארוכות ביום המתקפה על העוטף, זרביב היה מנותק בגלל שהנייד שלו נשרף. הוריו היו מודא־ גים מאוד והיו בחוסר ודאות במקביל לדיווחים הקשים שהגיעו מהשטח. רק כשהובהל לבית החולים באמבו־ לנס, התקשר לאביו. "בבית הלך בלגן שלם, במשפחה שלי כבר ציפו לנורא מכל, מגיעים סרטונים ודיווחים. והם היו בלחץ. כשהגעתי לבאר־שבע, אמ־ רתי לאבא שאני ב'סורוקה' מפנה מי־ שהו, 'תבוא תראה אותי שם'. הם הגיעו וראו אותי שוכב עם חור (מצביע על החזה), היה בכי, מפגש מרגש מאוד". אובדן החברים הטובים איתם הלך כברת דרך, לא נותן לזרביב מנוח. הוא מצולק, ומתקשה לקבל את הטרגדיה הנוראה שהוא נושא על כתפיו. שעות ביממה, היו 24 "הייתי איתם צחוקים, שיחות, כל הזמן ביחד, וקמ־ באוקטובר) לחפ"ק רגיל 7 נו בבוקר ( ומצאנו את עצמנו נלחמים על החיים. זה קשה, חברים שלי נהרגים מול העי־ ניים, זה כל יום מלווה אותי, זה כל יום איתך". לאיתי זרביב מאוד חשוב לספר את סיפורם של חבריו שנפלו בקרבות, ובדרך זו הוא רוצה להנציח את זכרם כמעין צוואה שהשאירו, ולדבר עליהם בכל הזדמנות ובכל פורום. "זו הדרך שלי לספר את הסיפור החברים הטובים הגיבורים שלו

"הלכתי צעד כזה ונפלתי, שיחקתי שאני מת במשך כשלוש–ארבע שעות. כשנפלתי כבר החלו מחשבות שאני הולך למות, מה שנותר לי זה רק להתפלל" הרגע שחשבתי שאני הולך למות זה היה הרגע שקיבלנו R.P.G את ה– ומשם קיבלתי כדור, לא האמנתי שאני אצא בחיים, זה נס לגמרי. בתחילה חשבתי שאני הולך להישרף חי"

זרביב עם רוביק דנילוביץ'. שמע צילום: | את סיפורו עיריית באר־שבע

"איתי הוא גיבור ואמיץ" ראש עיריית באר–שבע, רוביק דנילוביץ', פגש את איתי זרביב ושמע את שעבר עליו ותמך בו בין רצף הדיונים, המשימות והפרויקטים, קיים ראש העירייה, רוביק דנילוביץ', פגישה מרגשת עד דמעות עם איתי זרביב לאחר שנפצעי בתופת. "איתי, תושב באר־שבע, לוחם גולני גיבור ואמיץ שניצלו חייו בנס גלוי באירועי השבעה באוקטובר, סיפר לי את השתלשלות האירועים הכל כך קשים, הרגעים שעבר, קרבות הירי הקשים, התושיה הרבה שגילה כאשר עבר משיח לשיח והתחבא גם כשהיה ירוי", אומר דנילוביץ'. זרביב שיתף את דנילוביץ' גם בפרטים על החברים שאיבד. "הוא סיפר לי על חבריו הטובים שהיו לו כמו משפחה שאיבד במהלך הקרבות, אותם חשוב לו להנציח ולה־ עביר את סיפור גבורתם הלאה. סרן עומר וולף ז"ל, סמ"ר שלו דגן ז"ל וסמ"ר מארו של גולני, גיבורי ישראל שנפלו על הארץ הטובה הזו 51 אלם ז"ל, לוחמים בגדוד ונלחמו עד הרגע האחרון. זוהי החובה שלנו לזכור אותם, את כולם. יהי זכרם ברוך".

19.4.2024 ˆ ידיעות הנגב 62