נגב 19.08.22

צילום: דוד רובינגר

האידיאליסט האחרון

צילום: שאול גולן | ידלין בחדר האוכל בקיבוץ חצרים

אהרן ידלין כחבר כנסת. מעיין במסמכים

עופר רימון, חבר קיבוץ חצרים: "היו לי הרבה 'שעות אהרן ידלין' בזכות הפעילות המשותפת שלנו בתנועה הקיבוצית ובמפלגת העבודה. הוא תמיד היה בעניינים של הקיבוץ ושל התנועה הקיבוצית, וכאשר זה לא הסתייע להגיע פיזית, הוא עשה זאת באמצעות ה'זום'" אירי קסל, חבר קרוב של ידלין: "אהרן היה עבורי מורה דרך וידיד יקר. מאוד הערכתי אותו והייתי מאוד קשור אליו. ברמה האישית, קשה לי מאוד עם מותו. הוא היה ממנהיגי הקיבוץ והוא בין אלה שעיצבו את חיינו כאן במשך שבעה עשורים" והשתתף בישיבות מזכירות

"אני דווקא רואה את חצי הכוס המלאה", אמר אז אהרן ידלין, "כשעלינו לקרקע 11 באותו מוצאי יום הכיפורים והקמנו את הנקודות, לא ראיתי בחזוני את הנגב כפי שהוא היום. באר־שבע, למרות כל הקשיים ואני לא מתכחש להם, הפכה לעיר ואם בי ־ שראל, יש לנו אוניברסיטה לתפארת, קמ ־ פוס, מכוני מחקר בשדה בוקר, מפעלי מים, קו ירקון־נגב והמוביל הארצי, התיישבות בערב ובנגב המערבי, אלפי דונמים של פרדסים שניטעו בנגב לאחר העקירות הרבות במרכז הארץ. לא צריך לזלזל בזה". ידלין גם נזכר באותו ראיון כיצד בחודש פקדו את אנשי חצרים הרהורי 1959 מאי נטישה של המקום לאחר שבקרקעות היישוב התגלו כתמי מלח הפוגעים בגי ־ דול הצמחים. "אנשי חצרים", סיפר אז יד ־ לין, "ביקשו לעקור לאזור שער הנגב. הם גרסו, כי המליחות באדמה באזור חצרים תפגע בחקלאות ובהמשך התיישבותם במקום. בן גוריון שמע על כך והגיע במיוחד אלינו לאסיפת חברים כדי לש ־ כנע אותנו לא לנטוש את המקום. 'צריך ליישב את הנגב', אמר לנו אז בן גוריון, 'אם לזוז מחצרים, אז רק דרומה. אם תמ ־ שיכו להיאבק כאן על אפשרות קיום הוגן ועל פיתוח חקלאות במקום למרות המ ־ ליחות, אתם מאפשרים את אכלוס הנגב כולו'. השתכנענו ונשארנו בחצרים. לא האמנתי שברבות השנים נהיה קיבוץ כזה עם מפעל 'נטפים' שמוצריו, מוצרי הש ־ קיה, נמכרים בכל העולם והכנסתו נאמ ־ דת במאות מיליוני דולרים בשנה". באשר לחזונו לגבי הנגב בעתיד אמר אז אהרן ידלין, כי "אני לא בעד זה שכל מרחבי הנגב יהפכו למסה של בטון ומבני מגורים. אני רוצה לשמר את הנגב המד ־ ברי גם כריאה לנשימה עבור כל האוכ ־ לוסייה, כפנינת נוף כמו הרי האלפים בשוויץ. צריך למצוא את השילוב שבין שימור המדבר לבין יישוב הנגב. התרח ־ שו בנגב דברים מדהימים בעשרות הש ־ נים, ועכשיו יש להעלות את הנגב ואת הגליל לראש סדר העדיפות הלאומית שלנו ולעודד אוכלוסיות שונות להת ־ גורר באזורים האלה". כאילו הדברים שנים. 17 נאמרו היום ולא לפני אהרן ידלין, שהותיר אחריו את אשתו עדינה, שלושה בנים מאשתו הראשונה, שנים, 24 עדה, ממנה הוא התאלמן לפני בהם אלוף (מיל.) עמוס ידלין, לשעבר נכדים, הובא למנוחת 11 ראש אמ"ן, ו־ עולמים בתחילת השבוע בבית העלמין של קיבוץ חצרים כאשר קהל רב מלווה אותו בדרכו האחרונה.

אהרן ידלין היה ידוע בצניעותו הרבה ובכך שהיה מקפיד על נסיעה בתחבורה ציבורית. גם כשכיהן בתפקידים בכי ־ רים הוא העדיף ליסוע באוטובוסים. סי ־ פור ידוע הוא שבאחת הפעמים בהן הוא השתתף באירוע אליו הוא הוזמן, סודרה עבורו מונית שתסיע אותו לביתו שב ־ קיבוץ, אך ידלין ביקש מנהג המונית שיסיע אותו רק עד התחנה המרכזית בבאר־שבע, ומשם הוא כבר עשה את דרכו באוטובוס לקיבוצו. "הקיבוץ", סיפר עופר רימון, חבר הקיבוץ, "איפשר לו לנסוע במונית לכל מקום ובכל זמן, אך הוא העדיף להשתמש בתחבורה ציבורית או בטרמפים של כלי רכב שיצאו מהקיבוץ ליעדים שונים. הוא היה אדם שהסתפק במועט, איש צנוע ויקר. הוא שימש דוגמה אישית לכולם". ידלין גם היה ידוע באוסף הפתקאות העצום שאגר במשך עשרות השנים. בטקס הענקת פרס בן גוריון לאהרן יד ־ לין, אמר אז שמעון פרס, כי "כבר שנים אני חולם לפרוץ לחדרו של ידלין בקי ־ בוץ ולאסוף את אלפי הפתקאות שאצו ־ רות במגירות שבחדר. כל ההיסטוריה של מדינת ישראל אגורה בפתקאות האלה. אני כל הזמן חולם לפרוץ לחדר של יד ־ לין ולשים את ידי על הפתקאות האלה". שנים 17 בראיון שערכנו עמו לפני התייחס ידלין לנושא הזה וסיפר לנו כי "מדובר כאן על סוג של עצלנות מצדי. אני, מתוך עצלות, לא כתבתי אף פעם יומן שמתעד את כל נאומיי, הרצאותיי או דברים שנשאתי באירועים ובפורומים שונים. אני לא כותב את נאומי ואת רשי ־ מותיי השונות. אני גם לא מדפיס אותם, אין לי יומן. הכל מסומן בראשי פרקים בפתקאות קטנות שנוח לי להחזיק בכף היד. אני שומר את כל הפתקים האלה בתיקים המסווגים בהתאם לתחומי הפ ־ עילות שלי. מאחר ועסקתי עשרות שנים במגוון תחומים, פוליטי, פרלמנטרי, קי ־ בוצי וציבורי, אז באמת מקופלת באותן אלפי פתקאות היסטוריה שלמה". גאה בנגב אהרן ידלין היה איש הנגב. עד יומו האח ־ רון הוא חי ונשם את אזור הנגב. בראיון 17 ל"ידיעות הנגב" שערכנו עמו לפני שנים, הוא לא חתם על ביטויים כמו 'פח הזבל של המדינה' או 'החצר האחורית של המדינה' שהודבקו כשם נרדף לאזור הנגב ככל שמדובר בהזנחת האזור על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן.

לות", תהה דנילוביץ', "מתי יש לאהרן ידלין זמן להיות חבר קיבוץ?". מתברר, שלאהרן ידלין דווקא היה זמן במהלך השנים לכהן פעם אחת כמזכיר קיבוץ בארי, שהוא נמנה על מייסדיו, ושבע קדנציות נוספות הוא שימש כמ ־ זכיר קיבוץ חצרים. גם כשכיהן בת ־ פקידים ממלכתיים, הוא לא ויתר על חובותיו כחבר קיבוץ ולא ביקש הנחות בתורנויות המטבח אליהן הוא שובץ. גם כשהתבקש בשעתו על ידי קיבוצו לסיים את פעילותו הפרלמנטרית ול ־ חזור לקיבוץ, צעד נדיר לכשעצמו, יד ־ לין לא ראה בכך פחיתות כבוד. דרישת הקיבוץ את שובו לעבודה מלאה בקיבוץ היוותה אז סלע מחלוקת בין מזכירות קיבוץ חצרים לבין תנועת איחוד הק ־ בוצות והקיבוצים (לימים, התנועה הקי ־ בוצית - ע.ב.מ). מול דרישת הקיבוץ, הציעו באיחוד הקבוצות והקיבוצים שי ־ דלין אמנם יחזור לקיבוץ, אך ישמור על מקומו בכנסת. בקיבוץ חצרים התנגדו אז להצעה וט ־ ענו, כי "ההצעה להמשיך בחברות בכנ ־ סת בצורה חלקית אינה יכולה להיחשב כצעד מוסרי, כי היא נוגדת את ערכי הקיבוץ. הקיבוץ הוא בית ובית אינו יכול להיות כמלון אורחים, גם אם האורח הוא מכובד. בבית חייבים להכות שור ־ שים עמוקים וזה ניתן להיעשות על ידי שנה 15 הינתקות מעבודה בחוץ". לאחר בכנסת חזר ידלין לקיבוצו. "אולי זה יפתיע אתכם", אמר ידלין, "אבל בשבילי הפוליטיקה לא היתה בגדר של אובססיה. ראיתי בזה שליחות. גם כשביקשו ממני לוותר על מקום בכנסת ולהשתבץ ברשימה במקום פחות ריאלי, הסכמתי. לא עשיתי את הפוליטיקה קר ־ דום לחפור בו, ואף התפטרתי מהכנסת, לבקשת קיבוצי, בשיא כוחי הפוליטי, וחזרתי ברצון לעבודה בקיבוץ". איש צנוע לאחר סיום הפרק הפרלמנטרי בחייו נשא ידלין בשורה של תפקידים, בהם יו"ר מכללת בית ברל, יו"ר תיאטרון באר־ שבע, סגן יו"ר הוועד המנהל של אוניב ־ רסיטת בן גוריון, יו"ר "בית יציב" בבאר־ שבע, יו"ר קרן המלגות ליוצרים מטעם המועצה האזורית בני שמעון, יו"ר אגודת הידידים של מוזיאון הנגב לאמנות, וזו רק רשימה חלקית. כשחזר לקיבוצו הוא שימש כמורה לאזרחות ולסוציולוגיה בבית הספר האזורי "אשל הנשיא".

צילום: הרצל יוסף | עליזה מנור

עמוד התווך // עליזה מנור "אהרן ידלין היה ממייסדי תיאטרון באר־שבע. הוא ליווה את התיאטרון לאורך כל שנותיו וישב עמי בה ־ נהלת התיאטרון ובוועד המנהל קרוב לשני עשורים. אהרן לא החמיץ אף ישיבת ועד מנהל. הוא היה מגיע מוכן ובקיא בחומר הנדון בישיבה. הוא תרם מניסיונו רב השנים בבירוקרטיה של משרדי הממשלה, חיבר ופתח דלתות בכל פעם שנתבקש לכך. אהרן לא היה מפספס אף הצגה. ביום שני שעבר פגשתי אותו בפעם האח ־ רונה עם סיום ההצגה 'אחד משלנו'. חיבקתי אותו והוא שמח לפגוש אותי אחרי תקופה ארוכה בה לא נפג ־ שנו. אהבתי אותו, הערכתי אותו ונהנתי לשוחח ולהק ־ שיב לו בכל הזדמנות. אהרן היה איש יקר שחי חיים שלמים ומלאי תוכן עד יומו האחרון והוא ייזכר כעמוד תווך ואישיות שת ־ רמה לנגב תרומה גדולה". ו � הכותבת היא יו"ר אג ‰ דת ידידי תיאטרון באר־ שבע וחברת הוועד המנהל

19.8.2022 ˆ ידיעות הנגב 40