נגב 2.12.22

תפקיד חייו

התחום התיאטרלי מדגדג לי באצבעות, אבל עם מחיאות כפיים מקהל הצופים ומהחלומות שאני רוקם להמשיך לשחק על הבמה עוד לא הולכים למכולת וגם לא מכסים את המשכנתה

של שמוליק יפרח, מי שהיה המדריך שלי בחוג לתיאטרון בבית הספר בדי ־ מונה. חישבתי מסלול מחדש, נפגש ־ תי עם שמוליק במשרדו שבבית העם בבאר־שבע, עשיתי אודישן והתקבלתי למרות שהרגשתי אז שלא הייתי במי ־ טבי. בדיעבד אני יכול לומר שאם זה היה תלוי בי אז לא הייתי מקבל את עצמי לאחר כזה אודישן, אבל היה מי שחשב אחרת". אין כמו בבית קובי ילוז, שנמנה עם בוגרי המח ־ זור הראשון של תלמידי בית הספר למשחק גודמן בנגב, נשאר כשנתיים בבאר־שבע ושיחק בהצגות ילדים באופן עצמאי. פרנסה, לדבריו הוא לא ראה בזה ובין הצגה להצגה עבד כברמן בבתי קפה בבאר־שבע. לאחר שנתיים בבירת הנגב ילוז החליט להעתיק את מגוריו למרכז הארץ. זה סוג של הימור לעבור למרכז בלי מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו. "דגלתי אז באמרה – 'משנה מקום, משנה מזל' בתקווה להתפתח ולהכיר אנשים חדשים. גם שם הייתי ברמן כדי להתפרנס. שיחקתי במחזה 'תרנגול כפרות' בתיאטרון הקיבוץ ובהצגה 'החותנת החביבה' בתיאטרון המרוקאי וגם הדרכתי תלמידים בסדנאות פנ ־ טומימה". אחרי חמש שנים ברמת גן וביפו הח ־ ליט ילוז לשוב למחוזות ילדותו. זו לא הייתה סתם חזרה הביתה, הוא מציין. בתקופת שהותו ביפו הוא הידק את יח ־ סיו עם רותם, שבהמשך תהפוך לאשתו ולאם ילדיו, והיא זו שהחזירה אותו לדימונה. איך הייתה השיבה הביתה? "רותם היא בת דימונה והיא גם חברה של אחותי. בעקבותיה החלטתי לחזור הביתה. חזרתי לדימונה עיר הולדתי לפני כשש שנים. בדיוק באותה תקופה חיפשו שחקן להפקה של המחזה 'הנ ־ סיך הקטן' בתיאטרון דימונה. הוזמנ ־ תי לאודישן. הגעתי ופגשתי את אורי וידיסלבסקי, הבמאי והמנהל האומ ־ נותי של התיאטרון. הייתה פגישה מאוד נעימה. אחר הצהריים התקשרו אליי והודיעו לי שהתקבלתי. שמחתי והתרגשתי מאוד. לא היה מובן מאליו

ילוז בהצגה | " "העץ והילד צילום: אסף בקר

העץ ואני "העץ והילד", ההצגה שילוז מציג בחודשים האחרונים, נוצרה כאמור בהשראת ספר הילדים המיתולוגי "העץ הנדיב". עלילת הספר, פרי עטו של המשורר והמאייר האמריקאי־ יהודי של סילברסטיין, עוסקת בעץ בודד בחורשה הזוכה לביקור של ילד. הילד מתנדנד על ענפי העץ, אוכל מתפוחיו, מכין כתר מעליו, מסתתר בצילו והעץ מאושר. לאורך תקופה של חיים שלמים שב הילד אל העץ ברגעי מפתח בחייו והעץ תמיד מוצא דרך לתת מעצמו לילד שהוא כל כך אוהב. בעיבודו המחודש של הספר רק העץ מדבר ולצידו מופיע ילוז המגלם את הילד באמצעות פנטומימה ותנועה בלבד. על עיבודו של הספר להצגת היחיד של ילוז חתומה נעמה שפירא והכוריאוגרפיה והתפאורה הם פרי יצירתה של סבטלנה ליבשיץ. בשבוע שעבר, כאמור, החל תיאטרון דימונה להציג את ההצגה בגני הילדים בדימונה ואורי וידיסלבסקי, מנהלו האומנותי של התיאטרון שגם ביים את ההצגה, ציין בעמוד הפייסבוק שלו, "אושר גדול בשבילנו להגיע אל הג ־ נים ואל ליבותיהם של הילדים והצוות, כשקובי ילוז הנפלא סוחב את כל הפ ־ רויקט הזה על גבו". קובי, איך נולד הרעיון ליצור הצגת ילדים? "בתקופת הקורונה חשבנו בתיאטרון כיצד ממשיכים לפעול ולהתנהל בת ־ קופה של סגרים. היו אז הגבלות לגבי כמות הקהל שיכול להגיע, אם בכלל, להצגות וחשבנו על הפקת הצגה שמ ־ תאימה לעלות בגני ילדים ובבתי ספר מול קהלים קטנים בהתאם להגבלות שהוטלו. כך נולד הרעיון של העלאת ההצגה עלפי הספר 'העץ הנדיב', ספר שאני אישית מאוד אוהב והפכנו אותו להצגת ילדים".

בכיכובו של ישראל קטורזה ובבימויו של נתן דטנר. זאת הפעם הראשונה שילוז התנסה בכתיבת מחזה ובהש ־ תתפות בו על הבמה. איך היה לשחק לצידו של ישראל קטורזה במחזה שהשתתפת גם בכ ־ תיבתו? "זה היה כבוד גדול גם לכתוב מחזה שהוא מככב בו וגם לשחק לצידו. קטו ־ רזה הוא לא רק שחקן נפלא, הוא גם אדם נפלא, איש צנוע ומאוד מצחיק. תמיד הוא היה מביא לנו אוכל לחזרות ומפנק אותנו ודואג לנו. זו הייתה חוויה אדירה ומיוחדת במינה". ואולם לפני כחמישה חודשים החליט ילוז לפרוש מהאנסמבל של תיאטרון דימונה. "זו לא הייתה החלטה קלה, אבל סוגיית הפרנסה הכריעה", הוא מציין. "קשה להתפרנס ולפרנס מש ־ פחה עם שלושה ילדים כשאתה שחקן תיאטרון. הייתי אמור להיכנס לשו ־ תפות בשני עסקים בתחום ההסעדה ובית קפה בדימונה, אך הדבר לא יצא אל הפועל. בינתיים, חושבים על הפר ־ נסה ומחפשים עבודה". עד שימצא עבודה חדשה, קובי ילוז לא נוטש לגמרי את בימת התיאטרון והוא עדיין משתתף בהצגותיו של תיאטרון דימונה כשחקן חופשי (פרי ־ לנסר). יתרה מזו, את הצגת הילדים בכיכובו, "העץ והילד", הפיק תיאטרון דימונה.

לעבוד במקצוע שלי כשחקן ועוד בדי ־ מונה, מה שהפך אותי למאושר ומסופק מאוד. אהבתי את העבודה בתיאטרון, לשחק, להיות על הבמה, את תהליך החזרות שלפעמים קשה אבל מאוד פורה ומספק". בגלל הפרנסה שש שנים היה ילוז חלק מהאנסמבל של תיאטרון דימונה. שנתיים לאחר שובו לעיר הולדתו ולתיאטרון בעיר הוא שיתף בעמוד הפייסבוק של תיאטרון דימונה, "אני אוהב את הש ־ עות הלא שגרתיות בעבודה בתיאטרון. בקיצור – התברכתי בעבודה מושלמת. אני מרגיש שאני מביא את כל כולי לתיאטרון, את הנשמה שלי ואת שלל כישוריי. החלום שלי לגבי תיאטרון דימונה הוא קודם כל שנמשיך בדרך הקיימת לייצר הפקות והצגות. שי ־ גיעו יותר ויותר קהל מכל הארץ. יש לנו פנינה אמיתית ולא כולם מכירים, אז אני רוצה לחלוק את זה עם כולם. שיהיו עוד הפקות ושהמקום יפרח מכל הבחינות. אנחנו עובדים על זה. אתם רק צריכים לבוא, לתמוך וליהנות". במהלך השנים ילוז השתתף בלא מעט הפקות של התיאטרון הדימונאי, אך אין ספק שאחד משיאי פעילותו היה הכתיבה משותפת עם נעמה שפי ־ רא של המחזה "פיפטי, פיפטי, פיפטי"

צילום: אסף בקר | בהצגה "פיפטי פיפטי פיפטי" לצידו של קטורזה

צילום: אבישי יפרח | עם בתו מילה. החשש התפוגג

2.12.2022 ˆ ידיעות הנגב 42