נגב 23.12.22

מור חנאי בסמוך למשכן. להפגיש את סדרת הסינמטק עם קהל דרומי

"לגמרי. אני זוכרת שבשנים של הפ ־ סטיבל שאלו אותי מה עם הסינמטק, איך אין עדיין סינמטק בבירת הנגב? ותמיד עניתי שגם זה יגיע. זו עיר מט ־ רופולין שיש לה כמה וכמה בתי קו ־ לנוע מסחריים וחשוב לתת גם מקום לסרטים שמציעים חוויה אחרת, שלא תמיד מגיעים בכלל לבתי הקולנוע. בדיוק על זה עונה הסדרה. וזה לא שיש לי בעיה עם ספיידרמנים כמו שליאור בן הזוג שלי מאשים אותי, לא הכל צריך להיות עמוק, אבל עיר כמו באר־ שבע צריכה שיהיה לה גם וגם, שתוכל כקהל להיחשף להכל". עידן הסדרות בעידן שלנו, ולא מעט בזכות שירו ־ תי הסטרימינג, אנחנו מוצפים תדיר בתוכן, ובשל השפע הזה, לעיתים קשה לנבור את התבן מן הבר. "אנחנו לגמ ־ רי מוצפים", מסכימה חנאי. "סרטים, סדרות, תוכניות וחדשות, שלא ברור איך הפכו לשם נרדף לטלוויזיה, המון סרטים נוסחתיים וחסרי מעוף. מרוב שלהיתקל בסרט טוב הפך לאירוע נדיר, התחלתי לשתף באינסטגרם סרטים מומלצים שאני חושבת שלא כדאי לפספס. בתוך כל שפע הסרטים שיוצאים בכל שבוע, עד שיש אחד טוב אני מרגישה צורך לצעוק 'אותו אתם חייבים לראות!'". עם זאת, חנאי מציינת, "יש שינוי מעניין - הקולנוע עובר לטלוויזיה, איכשהו הסדרות הופכות להרבה יותר קולנועיות מהקולנוע. אני גם רואה את זה בתקציבים, תקציבי הקולנוע מתמעטים, וכולם נוהרים לעשות סד ־ רות, אני גם מודה שזה משפיע עליי ככותבת. יותר חכם לכתוב היום סדרה מסרט, יש לך יותר סיכוי שמישהו ייתן לך כסף לעשות את זה. איך משלבים הורות טרייה עם הע ־ שייה הקולנועית? "אתה שואל מישהי שנולד לה ילד לפני חודש וחצי. בוא נאמר שגם לפני ההריון התקשיתי לאזן בין הפרויקטים, כמו תמנון עם המון זרועות שלא תמיד מצליח להזיז את כולם כמו שצריך, את מוצאת את עצמך מג'נגלת בין הניהול האומנותי של המשכן, שלושת הסר ־ טים, הסדנאות והחיים שלך שלפעמים נזנחים קצת מאחור. יש משהו בכתיבה שהוא מאוד דורשני, צריך לכבות את הטלפון ולא להיות זמינה עכשיו כמה שעות בשביל באמת להתמסר לתס ־

ריט. עכשיו שיש לי תינוק זה יצטרך למצוא את האיזון מחדש - עוד זרוע תמנונית נוספה, וואחד זרוע. אני זו ־ כרת שכשהייתי בהריון בשלב הבחי ־ לות והעייפות הידוע, היה יום שממש הכרחתי את עצמי לשבת ולכתוב והייתי כל כך עייפה, ואז באמצע הכ ־ תיבה אני מרגישה שהראש שלי ממש נופל על הלפטופ, ואני אומרת לעצמי בואי תעשי פסק זמן קטן, אחרי איזה שעה קמתי מהנביחות של מושו, הכלב שלנו, קלטתי שריירתי על הלפטופ ולקחתי את עצמי למיטה". כל דבר בזמנו בימים אלה חנאי עסוקה לא רק בטיפול בבנה הרך ("זה פרויקט בפני עצמו", היא מציינת) אלא גם בכמה פרויקטים קולנועיים כמו פיתוח סרטה הקצר "יום העדכונים" לסרט באורך מלא וגם כתיבת סדרה טלוויזיונית. "במקצוע הזה לוקח שנים עד שמ ־ קבלים תקציב לעשות סרט, ואני לא מדברת רק על שני מיליון לפיצ'ר (סרט באורך מלא) שמקבלים מקרנות הקולנוע, אפילו סרט קצר יכול לקחת שנים מהכתיבה עד הצילומים, לכן אתה חייב לעבוד על כמה פרויקטים במקביל", היא מסבירה. "זה מצד אחד מאתגר, כי אתה צריך כל הזמן לעבור בין קווי העלילה והדמויות ולהתחבר מחדש לסיפור, אבל זה גם מאוורר את המוח, לפעמים חשוב לתת לתסריט כמה שבועות מנוחה, ואז כשחוזרים אליו מצליחים לראות אותו באור חדש. את מצליחה פתאום לכתוב דיאלוג מדויק יותר, להבין משהו שלא ראית קודם על הסצנה. זה לימד אותי לעשות את זה גם בחיים, כשאני נתקעת עם משהו, במקום ללכת איתו ראש בראש אני עוצרת ועושה לעצמי תזכורת לח ־ זור לזה בעוד שבוע, איכשהו הזמן עוזר לדברים להתבהר". במה עוסקים הפרויקטים שאת עו ־ בדת עליהם בימים אלה? "הם מאוד שונים אחד מהשני. 'יום העדכונים' הוא סרט מדע בדיוני שמ ־ ספר על עולם שבו אתה יכול לברוא לעצמך את בן הזוג המושלם. לגיבור יש בת זוג מושלמת והוא מוצא את עצמו מתאהב בבחורה אנושית עם פגמים, וכל היופי והשיט שזה מביא איתו. יש סרט נוסף שעוסק במתח שבין אימהות לקריירה, והתחלתי לכ ־ תוב אותו לפני ההריון, כנראה מתוך

כל כך לעשות סרטים, אז אני צריכה לשבת על התחת ולחזור לכתוב. וזה מה שעשיתי. בדיעבד אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לחזור ליצור קול ־ נוע אם הפסטיבל היה ממשיך, זו קלי ־ שאה, אבל בסוף הכל לטובה". נהנים בלי פופקורן כבר לא מעט שנים מדברים על הקמת סינמטק בבאר־שבע, וכעת הוא מתממש בסדרה החדשה במשכן לא ־ מנויות הבמה בניהולה האומנותי של חנאי. איך נולד הרעיון לסדרה? "בשנים שעבדתי בפסטיבל ביקשו ממני לקחת על עצמי את תיק הסי ־ נמטק. בשנה הזו נפגשתי עם מנהלי סינמטקים בארץ בשביל ללמוד את המודלים, להבין מה מתאים לבאר־ שבע. אני זוכרת שנפגשתי עם אלון גרבוז, המנהל הוותיק של סינמטק תל־ אביב בזמנו, הוא מאוד תמך, ואפילו הגיע לפגישות שהיו לנו בעירייה. עלו בזמנו כמה הצעות למקומות אפשריים לסינמטק בעיר, אבל הרגשנו שהם לא היו מספיק מתאימים, וניסינו להישאר נאמנים לסינמטק כמו שדמיינו אותו למרות ההצעות המפתות. אחרי זה היה די ברור שעם הסכום שיושקע בדבר הזה צריך קודם להתחיל בקטן, להפ ־ גיש את סדרת הסינמטק עם קהל דרו ־ מי, ובכלל, לראות איך הוא מגיב לזה". ולמה דווקא במשכן לאמנויות הבמה? "הרעיון קפא למשך זמן מה עד שפנו אליי שוב אחרי כמה שנים מהמשכן לאמנויות הבמה ואמרו שהם עושים את זה, הם פותחים לראשונה את סדרת הסינמטק בעיר. יגאל רויטמן, מנהל המשכן, הזמין אותי לפגישה, ויחד איתו ועם מירב צימנד, מנהלת התו ־ כניות, הוצאנו את זה לפועל כסדרה של שישה סרטי טרום בכורה שעוד לא יצאו לקולנוע, עם הרצאות מלוות ומפגשים עם במאים ושחקנים שאני מנחה. אני זוכרת את הסיור הראשון על הבמה כשאמרנו איפה יותקן המסך, זה דרש הסבה של אולם התיאטרון לאולם קולנוע, בדיוק עכשיו התחד ־ שנו במסך ענק. זה מרגש מאוד לדעת שזה סוף סוף קורה ואנשים מגיעים לראות קולנוע באולם ונהנים גם בלי פופקורן". את חושבת שיש בבאר־שבע מס ־ פיק קהל לסרטי סינמטק?

מרימה את המסך

הפחד של מה זה יעשה ליצירה שלי. על האחרים אני עוד לא יכולה לפרט אבל כולם באיזשהו אופן נובעים מתוך הפנטזיות והפחדים שלי, זה כנראה המקצוע היחידי בעולם שיש לחרדות האנושיות תועלת". יש לך מודל לחיקוי? "יש המון. אני יכולה לומר שספייק ג'ונז הוא במאי שאני מאוד מעריכה, שפורסם I ' m Here הסרט הקצר שלו גם באינטרנט ריגש אותי מאוד מאוד". אז מה את אומרת, איך הפוסטר של החיים שלך היה נראה? "שאלה טובה. דמיין תמנון שמג'נגל כדור בין הזרועות שלו, ומלא כדורים על הרצפה מתחתיו מהניסיונות הקו ־ דמים. בעצם, עזוב, דמיין תמנון מש ־ תזף על חוף אקזוטי ושותה קוקטייל, מתאים לי". בכלל לבתי הקולנוע" "לפעמים חשוב לתת לתסריט כמה שבועות מנוחה, ואז כשחוזרים אליו מצליחים לראות אותו באור חדש. את מצליחה פתאום לכתוב דיאלוג מדויק יותר, להבין משהו שלא ראית קודם על הסצנה" שאלו אותי מה עם הסינמטק, איך אין עדיין סינמטק בבירת הנגב? ותמיד עניתי שגם זה יגיע. זו עיר מטרופולין שיש לה כמה וכמה בתי קולנוע מסחריים וחשוב לתת גם מקום לסרטים שמציעים חוויה אחרת, שלא תמיד מגיעים

23.12.2022 ˆ ידיעות הנגב 46