נגב 24.06.22

אלה הםחיי

השחקן טל ללוז מבאר ־ שבע גדל בדירת עמידר בשכונה ד' מצא עצמו בתפקיד 13 לצד אמא חירשת ואבא נרקומן ומגיל למרות הילדות המורכבת הוא לא ויתר ‰ המבוגר האחראי ובקרוב יסיים לימודי משחק ב"גודמן" שבמסגרתם יצר הצגה ייחודית ומרגשת, רובה בשפת הסימנים, שעוסקת במערכת "זה גבה ממני הרבה תעצומות נפש כי ‰ היחסים שלו עם אמו פתאום הבנתי שיש פצעים שלא באמת השלמתי איתם"

אלי דהאן / / צילום: הרצל י וסף

,)26( ילדותו של טל ללוז שחקן שבקרוב מסיים את לימודיו בבית הספר למשחק "גודמן" בבאר־שבע, הייתה רחוקה מלהיות אידילית: הוא גדל בבית עם אמא חירשת ואבא כבד שמיעה ונרקומן, וילדותו הייתה רצופה בקשיים ותלאות. אבל למרות כל אלה, החליט ללוז לקחת את גורלו בידיו, ללמוד משחק, ואף לפתוח בעמק שרה מסגרייה, יחד עם אביו, ומבחינתו זאת רק ההתחלה. באחרונה העלה ללוז במסגרת לימודי המשחק הצגה אישית ומרגשת שבה הוא מתאר את ילדותו ואת הקושי בלהיות ילד שנאלץ להתבגר מהר ולהילחם מל ־ חמות של מבוגרים. בראיון ל"ידיעות הנגב" ללוז מספר על הילדות המורכבת שלו, מגלה על מי הוא כועס ולמה הוא החליט לסלוח, מספר על השאיפות בעולם המשחק ועל התגובות המרגשות שקיבל בעקבות ההצגה שלו שברובה הוצגה בשפת הסימנים. ילדות מאתגרת ללוז גדל בדירת עמידר בשכונה ד' ובשכונה ו' הישנה. "גדלתי באזור של

רב איתו ועוד פעם עף מהבית, זה היה מאוד אינטנסיבי. היום יש לי יחסים מדהימים עם אבא שלי, אחרי הגמילה די קיבלתי אותו במתנה". התבגרות מהירה נקודת המפנה ביחסים עם אביו התרח ־ שה לפני כשבע שנים. "היה מקרה מאוד קיצוני שקרה עם אבא שלי ועשינו לו התערבות שהובילה לזה ששלחנו אותו למכון גמילה", הוא מספר. ואולם, בהיעדרו של האב, האחריות על פרנסת הבית נפלה ברובה על ללוז. "אני מוצא את עצמי בכיתה י"ב מבריז מבית הספר כדי לעבוד באירועים מהצהריים המוקדמים עד לפנות בוקר, ומצאתי את ש � מנהל משק בית של מ 18 עצמי בגיל פחה", הוא מספר. "אחים שלי עזרו, אבל כל אחד די בפינה שלו עם הזוגיות שלו, והכל היה עליי". ,14–13 עוד לפני כן, כשיהיה רק בן מצא עצמו ללוז בתפקיד המבוגר האח ־ ראי. "היו חובות לעמידר ולחברת חשמל ומישהו צריך ללכת לדבר איתם", הוא מספר. "אבא שלי או מעשן או עובד, ובכללי, לא היה כל כך נוכח, ואמא שלי חירשת ולא מצליחים לתקשר איתה, אז מישהו צריך לעשות את זה. מגיל קטן הייתי הולך איתה לכל המשרדים הממשלתיים שיש, שומע כמה חובות יש ומנסה להגיע איתם להסדר, רב איתם ומרים את הקול, מגרשים אותי מהמשרד ומחזירים אותי למשרד, ממש אני מלווה את 14 מין לופ כזה. מגיל אמא שלי ומתרגם לה, היא הייתה שם לפרוטוקול כי אני לא יכול לבוא לדבר בשם עצמי או בשמה, אני על תקן המ ־ תורגמן. אבל אני לא המתורגמן, היא יושבת בצד ומסתכלת עליי, ואני רב איתם. רוב הזמן אני מחרטט בביטחון, ש � ומה אני מבין בת 14–13 אני ילד בן לומים או בריביות, אבל מחרטט כאילו אין מחר, וזאת הייתה תקופה שהייתי אגרסיבי".

השוני של הוריו הפך את ללוז גם ליעד להצקות. "הייתי ילד מנומש כזה שאבא שלו כבד שמיעה ואמא שלו חיר ־ שת, פתח להמון בדיחות וסתלבט", הוא מספר. "תמיד הייתי חלק מהחבר'ה, אבל אני הייתי זה שהילדים צוחקים עליו כדי להרגיש טוב עם עצמם". אם לא די בכך, אביו של ללוז גם היה נרקומן. "בתוך כל הדבר הזה הייתה את ההתמודדות של לחיות עם אבא שהוא נרקומן, קריזים של יום שבת", הוא נזכר. "הייתה תקופה שהיה בה שינוי, כשהייתי בן חמש או שבע. האח הגדול של אבא שלי נפטר, ואז הוא החליט שהוא שומר שבת, החלטה לא חכמה לאותה תקופה, כי אם אתה לוקח אדם שהוא נרקומן והוא מחליט לשמור שבת, אז הוא לא מעשן סיגריות, ואת מה שהוא צריך, הוא שותה, וכל יום שבת יש לו קריז", הוא נזכר. נשמע לא פשוט. "זה ללכת למצוא אותו רב עם מישהו ברחוב, או כאסח בבית עם אמא שלי, והילדות התגלגלה ככה. היו המון 'תא ־ קלים' ברמה שהעיפו אותי מהבית שש פעמים וגרתי אצל אחים שלי, ובכל פעם חוזר רק בגלל אמא שלי. ועוד פעם

רינגלבלום, איפה שהיום כל הברים, אבל אז היו שם בעיקר נרקומנים וע ־ בריינים, ותמיד אמרתי שאני לא אצא כזה", הוא אומר. את ילדותו הוא מתאר במילה "מא ־ תגר". "היום אני מסתכל על זה ומו ־ דה על זה כי זה עיצב אותי להיות מי שאני, אבל בתור ילד זה אחד הדברים הכי קשים שאתה יכול לחוות כי הדשא של השכן תמיד יותר ירוק, ותמיד מתוך המקום שלי אני מקנא באלו שיש להם, גם בדברים הכי קטנים". איך היה לגדול בתור בן לאמא חי ־ רשת? "אני ילד קטן שמשחק ברחוב, יושב עם חברים והם צועקים לאמא שלהם שתז ־ רוק להם בקבוק מים או שהיא קוראת להם לאכול ארוחת צהריים, ולי אין את הפריבילגיה הזאת. אני צריך לעלות ארבע קומות כדי לראות אם יש ארו ־ חת צהריים ולרדת. אני לא יכול לצעוק לה מלמטה, אני לא יכול לתקשר איתה, גם לא היו אז טלפונים. היום אני מדבר עם ההורים שלי בשיחות וידאו, אבל אז לא היה איך לתקשר זה, או שאני פוגש אותם ויכול לתקשר איתם או שלא. זה היה מאתגר".

טל ללוז בחזרות. רוצה להשאיר חותם

"הייתי ילד מנומש כזה שאבא שלו כבד שמיעה ואמא שלו חירשת, פתח להמון בדיחות וסתלבט. תמיד הייתי חלק מהחבר'ה, אבל אני הייתי זה שהילדים צוחקים עליו כדי להרגיש טוב עם עצמם"

48

24.6.2022 ˆ ידיעות הנגב