נגב 24.06.22

איתם אלא הדחקתי אותם בקטע של זה מה יש וצריך לקבל את זה". יש בך כעס? אתה לפעמים מסתכל אחורה ואומר 'למה הייתי צריך לע ־ בור את כל זה'? "ברור שיש בי כעס, יש בי כעס על כולם. יש בי כעס על האחים שלי, אבל אני מבין אותם, על ההורים שלי, והכי הרבה על המדינה שדפקה אותי כי לא יעבור את 13 נראה לי הגיוני שילד בן זה. נכון, אני לא יכול לשלוט בהתנה ־ גות של אנשים אחרים, שבמקרה הזה מדובר באבא שלי, אבל אני גם לא יכול לקבל את הקושי הזה מהארגונים הממשלתיים שאמורים לבוא לטובתי". במקום אחר לגמרי בימים אלה ללוז גר אצל הוריו וגם היום הם מתמודדים עם חובות. "בגלל שהיו לנו חובות מאוד גדולים לחברת חשמל, אין לנו מונה רגיל אלא משהו שנקרא מתאם, אתה הולך לדואר ומט ־ עין חשמל", הוא מספר. "מצד אחד, אני יכול להבין את הצד שלהם כי אף אחד לא צריך לחיות על חשבון מישהו, מצד שני, אני כועס עליהם כי אני פשוט נק ־ לעתי לסיטואציה הזאת". למרות הכל, ללוז נמצא היום במקום אחר לגמרי. "היום אני במקום מדהים נפשית וגם משפחתית אנחנו במקום אחר לגמרי והרבה יותר טוב. כלכלית אני לא איפה שהייתי רוצה להיות, אבל גם במ ־ קום הרבה יותר טוב. כאילו כוח הכבידה היה כלפי מטה עכשיו הפכתי אותו שהוא יהיה למעלה, הכל אותו הדבר מבחינת העולם, אבל מבחינתי הכל התהפך. אם הייתי ממש בשפל אז מבחינתי אני בשיא. ברור שיש לאן לעלות ולהתקדם, אבל כל מה שיבוא עכשיו זה בונוס". מה השלב הבא בקריירת המשחק שלך? "אני משחק עכשיו תפקיד ראשי בהצגה 'הילד חולם' של חנוך לווין. ההצגה עולה ביולי הקרוב. אני משחק את האב, רב־החובל והמשיח. מדובר בשלושת התפקידים המגלמים את המ ־ כלול השלם של דמות האב, רב־החובל והמשיח הם שני צדדים שונים שקיימים בתוך האב וזה בגלל שמבחינת הבמאי ההצגה באה לבחון את היחסים של אב, אם וילד. מדובר בהצגה מרגשת עם מסר משמעותי על החיים והקשר המ ־ שפחתי. אני מתרגש להזמין את תוש ־ בי באר־שבע והסביבה להגיע וליהנות מהצגה איכותית וייחודית שבה מש ־ תתפים סטודנטים שנה ג' ושנה א'".

טל ללוז. "היו המון תגובות של אנשים שהתרגשו"

טל ללוז. פתח גם מסגרייה בעמק שרה

ראה עולם אז מה הוביל את ללוז ללמוד משחק ולפתוח מסגרייה, דווקא בתקופה של מגפה עולמית. "בעוד שלושה חוד ־ שים אני מסיים לימודי משחק ב'גודמן' בבאר־שבע ולפני שבעה חודשים פתח ־ תי עסק, מסגרייה בעמק שרה שנקראת 'ללוז פרוג'קטס'". למה החלטת לפתוח עסק עצמאי דווקא עכשיו? "החלטתי לפתוח בגלל תהליך שהקו ־ רונה העבירה אותי. יש מה שהנפש שלי רוצה לעשות ויש מה שהכיס שלי אומר, אז מגוונים בין העולמות. אני בזוגיות, כרגע חי אצל ההורים, ואני עושה המון דברים בחיים". להחלטה ללמוד משחק ולפתוח עסק משלו קדמה תקופה ארוכה בחו"ל. "קמתי ועזבתי הכל, לקחתי מזוודה דולר בכיס וטסתי לקנדה 2,000 ואיזה לשלושה חודשים, חיפשתי מה היעד הכי רחוק שאני יכול להגיע, ולשם טסתי", הוא מספר. "זה היה מסע מפרך, אבל מאוד מבגר ומאוד משמעותי. עבדתי בעגלות, ובעגלות אם אתה מוכר יש לך כסף, ואם אתה לא מוכר, אין לך כסף. אז בחודשיים הראשונים לא היו לקוחות, לא היה כסף, טסתי מעורער נפשית בה ־ תחלה, ואז מצאתי את עצמי וגיליתי שאוהבים אותי בזכות מה שאני". העבודה בעגלות הובילה את ללוז בסו ־ פו של דבר לעולם המשחק. "הייתי דמות אחרת בכל יום, ובמשך תקופה הייתי בעצם מהגר. רוב הזמן הייתי כריסטיאן י � מאיביזה, מומחה לקוסמט 34 בייל, בן קה, חלק מהזמן הייתי ממקדוניה, מחליף שמות ומבטאים. למדתי ארבע שפות בדרך. חוץ מזה שאני מדבר עברית, אנגלית ושפת הסימנים אני מדבר גם

קצת צרפתית, איטלקית ומלטזית", הוא מספר ומוסיף, "אחת הסיבות שאני לומד משחק ואני כבר שחקן היא שהשאיפה הכי גדולה שלי בחיים זה להיות בדפי ההיסטוריה, שיום אחד תסתכל על איינ ־ שטיין, ואן גוך וטל ללוז, ולאף אחד זה לא יהיה מוזר להגיד אותם באותה נשי ־ מה. מתוך המקום שלא היה לי, אני רוצה במסגרת לימודיו ב"גודמן" התבקש ללוז להפוך סיפור אישי להצגה ואחרי התלבטויות הוא החליט לעסוק בסי ־ פור ילדותו וביחסים עם אמו החירשת. התוצאה - הצגה אישית ומרגשת שלא הותירה בקהל שום עין יבשה. למה בחרת לעסוק בהצגה שלך ביל ־ דותך וביחסך עם אמא? "יש לנו פרויקט שנקרא 'יצירות אישיות' ובמסגרת השיעור הזה אנח ־ נו כותבים ומביימים את עצמנו לתוך הצגה. התלבטתי מה אני רוצה לע ־ שות והחלטתי שאני רוצה להביא את כל הסיפור עם אמא שלי שהיא באמת האישה הכי חזקה שאני מכיר, עברה תלאות, ויש לה נאמנות אין קץ, לא משנה מה היא עברה בדרך. גדלתי בבית שהיו לילות שלא היה מה לאכול, אבל אמא שלי תמיד דאגה שלא יחסר לנו כלום, עטפה אותנו באהבה. היא הייתה אשת הסוד שלנו. חשבתי על זה ואמרתי שאני רוצה להקדיש לה את הקטע הזה". ללוז ממשיך ומתאר את ההצגה שיצר. "כל היצירה מדברת על זה שאני קם בבוקר ושוב מבריז מבית הספר, הולך עם אמא שלי לעמידר כדי לתרגם לה את מה שהפקידה שם אומרת כי היא לא להשאיר חותם בעולם הזה". הכל אודות אמא בוע שאני אוהב ליד החלון כדי שאוכל להניח עליו את הראש ולברוח עם המבט כשלא בא לי להתרכז בשיחה. ככה זה עם חירשים, חייב להסתכל להם בעיניים כשמדברים, כדי שהם יידעו שאתה מקשיב. אמא שלי כהרגלה מתחילה לספר לי ‰ על אלף ואחד הנושאים שלא מעניינים אותי, כמו מה היא ניקתה או מה אחו ־ תי אמרה, ואפילו איזה תוכנית בישול היא ראתה בטלוויזיה אתמול בערב, אבל אני יושב שם ומסתכל עלייה, מתפתל בכיסא באי נוחות בלתי פו ־

יכולה לתקשר עם אמא שלי, ובתכל'ס מי שהולך לדבר זה אני והיא נמצאת שם כניצבת וכי צריך מבוגר אחראי. ואתה מגיע מול הפקידה וצריך להסביר לה למה ההורים שלי לא יכולים לשלם שכר דירה כדי שלי יהיה מה לאכול בלילה, שזה משפט שאני אומר גם בטקסט של ההצגה. ואז אתה יושב שם ומקבל את מבטי הרחמים של הפקידה ולפעמים קרירות וחוסר הבנה, אתה בלופ ומה שהכי מעצבן אותי במהלך היום זה שאני מתבייש בה". ולמה בחרת ליצור הצגה שרובה בשפת הסימנים? "בהתחלה הרעיון היה שלא אדבר בכלל, אבל בסוף עשיתי מונולוג כש ־ תוך כדי אני עושה את שפת הסימנים. הפקידה כביכול אומרת שבעוד חודש היא מוציאה אותנו מהבית, ואז אני מסתכל על אמא שלי ואני מתפוצץ עליה 'תגידי משהו, תעשי משהו, אני לא יכול לבד', ואז היא מסתכלת עליי ואומרת לי 'יהיה בסדר', ואז אני מס ־ תכל עליה במבט של רחמים, וההצגה מסתיימת בזה שאני עומד מול הקהל ומדבר רק בשפת הסימנים בלי להוציא מילה, ואני אומר לאמא שלי 'היום אני אגיד לך שאני אוהב אותך ושאני גאה להיות הבן שלך', ואני מוסיף שאני מצטער על זה שהתביישתי בה ושאני אוהב אותה", הוא מתאר בקול חנוק, ואף מזיל כמה דמעות מהתרגשות. אילו תגובות קיבלת? "היו המון תגובות של אנשים שהת ־ רגשו ואתה כל כך לא יודע איך לה ־ גיב. אני מאוד מבסוט שעשיתי את זה, אבל בו־זמנית זה גבה ממני כל כך הרבה תעצומות נפש כי פתאום הבנתי שם שיש פצעים שלא באמת השלמתי

אלה הםחיי

"מגיל קטן הייתי הולך איתה לכל המשרדים הממשלתיים שיש, שומע כמה חובות יש ומנסה להגיע איתם להסדר, רב איתם ומרים את הקול, מגרשים אותי אותי למשרד, ממש מין לופ כזה" "היום אני במקום מדהים נפשית וגם משפחתית אנחנו במקום אחר לגמרי והרבה יותר טוב. כלכלית אני לא איפה שהייתי רוצה להיות, אבל גם במקום הרבה יותר טוב" "ברור שיש בי כעס, יש בי כעס על כולם. יש בי כעס על האחים שלי, על ההורים שלי, והכי הרבה על המדינה שדפקה אותי כי לא נראה לי הגיוני 13 שילד בן יעבור את זה" מהמשרד ומחזירים

קטעים מיצירת פרייסטיל של טל ללוז

טל ללוז בהצגה. הציג בשפת | הסימנים צילום: מעיין קאופמן

סקת, לא מצליח לקלוט מילה ממה שהיא אומרת. וזה למה? לא כי היא לא חשובה לי או שלא אכפת לי. כי אני מרגיש, אני מרגיש את המבטים של כל מי שמסביב נעוצות בה ובי. י � אז עכשיו אני צריך להסביר לפק ‰ דה למה להורים שלי אין יכולת לשלם שכר דירה, ולמה הם צריכים הסדר תשלומים מיוחד כדי שלי יהיה מה לאכול בלילה. והיא יושבת שם מולי בוהה בי בספק רחמים ספק קרירות ואומרת לי: "אני מבינה, אני באמת מבינה, אני רוצה לעזור"...

אוגוסט חום אימים, אני רק ילד ‰ וכבר מתנהל כמו מבוגר. אני 14 בן "הפה" של ההורים שלי, הגורם המק ־ שר בינם לבין העולם שבחוץ. זה עוד יום שיגרתי שבו אני מבריז מ'בצפר' כדי ללכת לתרגם לאמא שלי, מה אומרת הפקידה בעמידר. שמונה בבוקר, אני ואמא יורדים ‰ לתחנת אוטובוס בכדי להגיע לעמידר לפני שעות העומס, האוטובוס מגיע, אני עולה ראשון כדי לתפוס את המ ־ קום שאני אוהב, ואמא משלמת לנהג על הנסיעה. אני מתיישב במקום הק ־

24.6.2022 ˆ ידיעות הנגב 50