נגב 24.2.23

מאור פלקר

שוכחים את העיקר

), תלמיד כיתה י"ב בבית 18( מאור פלקר הספר "דרכא ספיר" בירוחם, היה רוצה לראות את הציבור הישראלי נאבק למען נושאים כמו חינוך, יוקר המחייה וביטחון אישי "בתקופה האחרונה נראה שקצת הגענו לסוף העולם. כמו שגעון כזה, שאנחנו לא באמת יודעים איך לצאת ממנו. אני מרגיש שלפעמים צד אחד אומר 'בננה' והצד השני צועק 'מה פתאום בננה? תפוח זה הכי טוב'. אני עתיד להתגייס ממש בסוף שנת הלימודים הזו. בשבוע שעבר . אם לומר את האמת, אני חושש לצאת 18 חגגתי את יום הולדתי ה־ לחיים האמיתיים, אלה שלאחר בית הספר או תקופת הצבא. פתאום אני אזרח מן המניין ולא קטין, שלא באמת אמור להתעסק בכל עולם המבוגרים, כי אלה עדיין לא הצרות שלי. החברה הישראלית בכאוס. נוצר שסע גדול בחברה ודווקא בתקופה הזו נכנסתי לעולם המבוגרים הזה ופתאום הדברים האלה הם כן הבעיות שלי. ההפגנות במדינה כבר עברו שלב, המפגינים הם ימנים ושמא ־ לנים, מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים והדבר היחידי שמשותף לכולם הוא שכולם חושבים שהצד שלהם הוא הצודק. אנחנו עסוקים בכל כך הרבה דברים אחרים, אבל לא בעיקר. המדינה עוברת גל פיגועים נוראי כשכל יומיים יש עוד ועוד משפחות שיומם הופך להיות קשה מנשוא, יוקר המחייה במדינה מטורף, מערכת החי ־ נוך, שאמורה לייצר את דור העתיד של המדינה, תקועה בבור עמוק. דווקא בגלל הדברים האלה כולנו אמורים להתאחד ולהיאבק בשביל הדברים החשובים באמת, כמו בני אדם שרוצים להגיע להידברות. אנחנו פשוט שוכחים שכולנו חיים עדיין באותה המדינה עם אותם האתגרים והמציאות המורכבת. בתור נער שעתיד בעוד מספר חודשים להפוך לבוגר מערכת החינוך, הייתי רוצה לראות את הציבור הישראלי נאבק יותר בשביל הנערים האלה שיקבלו חינוך טוב יותר בבית הספר, שמחירי שיעורי הנהיגה לא יהיו בגדר מותרות לנערים שמגיעים רק ממשפחות אמידות פלוס כי אי אפשר לחיות במדינה שלנו בלי רכב, שלכל משפחה יהיה מה לאכול כי היום זה כבר לא מובן מאליו בכלל. מי יודע? אולי רק הזמן ירפא את החברה שלנו. אולי זה רק עניין של זמן שנתחיל להתעסק בעיקר".

הפגנת המחאה בבאר־ שבע. מודאגים מהשלכות צילום: הרצל יוסף | הרפורמה

עוד לא אבדה תקוותנו

), תלמידת כיתה י"ב בבית הספר 17( שירה ועקנין "אפלמן" בדימונה, מאמינה שבידי הדור הצעיר הכוח לאחות את הקרעים ולהפוך אותם לנחלת העבר "השסע בחברה הישראלית קיים מהיום שאני זוכרת את עצמי. עם השנים נדמה שהוא רק התרחב. אולי כי זהו המצב או שאולי כי שירה בת החמש ושירה בת השבע עשרה לא מודעות באותה הרמה למצב בארץ. אנו חיים במציאות הזויה. ברחובות ההפגנות לא מפסיקות. אנשי ציבור קוראים למלחמת אחים. 'יש בלגן גדול', כתב נתן גושן. כבר בלתי אפשרי לנהל דיון פוליטי בצורה מכובדת, השיח הפך אלים ושיפו ־ טי. החיים שלנו סובבים את השסע, שלא ברור כיצד ומתי הוא ייפתר, אם בכלל. זה מתבטא בכל דבר שאנחנו עושים, כתלמידים בתיכון שחוששים לצאת לטיול שנתי בירושלים, כנערים בדור האינסטגרם כשפתאום במקום להיכנס ולראות עוד פוסט סטנדרטי, נכנסים לאינסטגרם ורואים פוסט על הפגנה, על הפרת סדר, על אלימות בכבישים. כבני נוער בישראל וכמלש"בים (מועמדים לשירות ביטחון) בפרט, ההתעסקות במצב בארץ משמעותית הרבה יותר, חשובה הרבה יותר ומאתגרת הרבה יותר. יש תחושת מחויבות. הידיעה כי בעוד שנה מהיום המציאות הזאת תהיה בידיים שלנו היא בלתי נתפסת. אנו רוצים לתרום ולשנות, לדאוג לעתיד טוב יותר. עם זאת, אנחנו בסך הכל רוצים ליהנות משנות הנעורים שנותרו לנו בלי להתעסק בפחדים ובחששות מהעולם שמחכה לנו. אני מאמינה שיש לנו את הכוח לשנות. אנחנו הדור שבעוד מספר שנים מהיום ינהל את הממשלה, יפקד על אלפי חיילים בצבא. עלינו החובה להתחנך ולחנך לסובלנות, אהבה, כבוד הדדי ושיח מכבד. תקראו לי נאיבית, אבל אני מאמינה שיגיע היום שבו נוכל לדבר על השסע כנחלת העבר. אני קוראת לעצמי אופטימית".

שירה ועקנין

אנחנו פשוט שוכחים שכולנו חיים עדיין באותה המדינה עם אותם האתגרים והמציאות המורכבת

כבר בלתי אפשרי לנהל דיון פוליטי בצורה מכובדת, השיח הפך אלים ושיפוטי. החיים שלנו סובבים את השסע, שלא ברור כיצד ומתי הוא ייפתר, אם בכלל

ידיעות הנגב ˆ 24.2.2023 47