נגב 25.04.25

חייו של דוד הקטן ניצלו בזכות החלטה אמיצה של האמא שבע גדל בעיר תוניס שבתוניסיה אליה פלשו – דוד קריף מבאר כשהוצע לו ‰ המשפחה עברה תלאות, סבל ובעיקר רעב ‰ הנאצים להצטרף לקבוצת ילדים להגיע לאוסלו ומשם לארץ, אמו סירבה למרבה הצער המטוס התרסק וכמעט כל הילדים נספו, אך חייו ‰ בהמשך עלה לארץ עם קבוצת עולים מתוניס ‰ ניצלו

דוד קריף. "הייתי אמור להיות על הטיסה הזאת"

אסון "ילדי אוסלו" הותיר אצלו כאב וצער עמוקים. "ייתכן שבכך אמי הצילה את חיי. כולם היו חברי כיתה שלי. הייתי אמור להיות על הטיסה הזאת. אני זוכר שהייתה לוויה גדולה בשכונה לכל היל־ דים שנספו באותה טיסה". מתי עלית לארץ? עליתי דוד לארץ עם כל 1950 "בשנת בני משפחתי והתיישבנו במושב ליד אש־ דוד יחד עם כל קבוצת העולים מתוניס שעלו איתנו". שיהיו חיים שקטים מאחר שהוא למד בבית הספר היהודי בתו־ ניס את השפות צרפתית, ערבית ועברית, הוא ידע לדבר עברית על בוריה והשתלב יחסית בקלות בחברה הישראלית בארץ. לאחר כמה שנים אמו הבינה שדוד יצליח יותר אם ילמד בכפר הנוער בן שמן, והצ־ ליחה דרך הסוכנות היהודית לרשום אותו לשם. בהמשך, משפחתו עברה לגור בבאר־שבע ובה הם מתגוררים מאז. דוד הצטרף אליהם לאחר שסיים ללמוד בכפר הנוער, בטרם התגייס לצה"ל. למרות הבעיות הרפואיות שהיו לו, הוא מתאר, הוא אכן גויס ושובץ לחיל האוויר. תחילה עבר קורסים מיוחדים בתחום הט־ כנאות, ולאחר מכן עבר קורס נהיגה והפך להיות הנהג של מפקד הבסיס, האלוף מרד־ כי (מוטי) הוד, שלימים מונה להיות המפקד השביעי של חיל האוויר. לאחר שירותו הצבאי, התחיל לעבוד במ־ 42 פעל קמ"ג (הכור בדימונה) ועבד שם שנה. קריף התחתן, יש לו ארבעה ילדים, שני נכדים. 13 בנים ושתי בנות ו־ בשנים האחרונות קריף מלווה על ידי עמותת "עמך" בסניף באר־שבע שמעניקה מענה לצרכים הנפשיים והחברתיים של אלפי ניצולי שואה בכל רחבי הארץ כדי שיוכלו ליהנות מחיים טובים ומלאים. מה המסר שהיית רוצה להעביר לדורות הבאים? "קודם כל שיידעו שהייתה פעם שואה, שלא ישכחו. אני מזכיר את זה בכל הזדמנות כשאני נפגש עם הדור הצעיר. אני מאחל לכולנו חיים שקטים ושלא יצטרכו לחוות יותר דברים קשים".

נחמה רחמים שהיתה שואה, "צריך להזכיר שלא ישכחו", אומר דוד קריף מבאר־שבע, ניצול שואה שנולד בתוניס וחי במשפחה בת תשע נפשות. הגרמנים הגיעו לתוניסיה 1942 בנובמבר ולעיר תוניס. השליטה שלהם במדינה נמ־ , ומבחינת המשפחה, אלו 1943 שכה עד מאי היה שישה חודשים מאוד קשים. "מהרגע שהגיעו, הוטל סגר מוחלט על העיר תוניס כולה ועל השכונה חפציה, בפרט. שכונה בה חיו יהודים", הוא מתאר. דוד קריף זוכר לילות חשוכים בהם האזע־

במהלך שירותו הצבאי

צילומים פרטיים | קריף בילדותו

קות הרבות גרמו להם לרוץ לתע־ לות, לעיתים קרובות, רעב מאוד קשה, סגר כללי נוקשה ופחד גדול. "כל יום היו אזעקות, הפ־ צצות, נפילות של פצצות והרו־ גים, פצצות והרוגים רבים שניתן לראות ברחובות. אני זוכר לוויות רבות". בזכות האח

"יום אחד, באחד הבתים אחי מצא כיכר לחם שלמה שנשארה על השולחן. הגרמנים הסכימו לו לקחת את הכיכר הביתה, וזו הייתה בשבילנו ארוחה שלמה" "קודם כל שיידעו שהייתה פעם שואה, שלא ישכחו. אני מזכיר את זה בכל הזדמנות כשאני נפגש עם הדור הצעיר. אני מאחל לכולנו חיים שקטים ושלא יצטרכו לחוות יותר דברים קשים"

יום השואה 2025

ולא היו תרופות והתחלתי לסבול מאסתמה ומירידה במשקל. ניסו לטפל בי במרפאת אחיות קטנה שהייתה לנו בשכונה, אבל לא ממש יכלו לעזור לי". האמא התנגדה

לימים, לאחר שחרור תוניסיה מידי הגרמנים, הקהילה היהודית התחדשה החל גל עלייה 1945 והתאוששה, ובשנת לארץ ישראל. תחילה כעלייה לא חוקית ולאחר הקמת המדינה החלה עלייה חוקית במסגרת הסוכנות היהודית ועליית הנו־ ער. , דוד קריף 1949 באחד הימים, בשנת קיבל הצעה מאחת מהאחיות במרפאה אליה המשיך ללכת, להירשם למשלחת ילדים שעתידה לצאת מתוניס, לעבור דרך בית הבראה באוסלו שבנורבגיה, שם יקבלו טיפול רפואי הולם, ולבסוף להגיע ארצה. אמו של דוד לא הסכימה. למרות שדוד כבר הופיע ברשימות, היא התנגדה בתוקף לנסיעתו ואמרה שאין סיכוי שהוא ייסע לבד בלעדי אמו ומשפחתו. "אמא אמרה בערבית 'רגלי עם רגלך' וביטלה את הש־ תתפותי במשלחת". שני מטוסים המריאו לאוסלו. האחד הגיע בשלום, והאחד התרסק בצלע הר ילדים שהיו על טיסה זו נספו, 27 גבוה ו־ למעט ילד אחד, יצחק אלל שישב בחלקו האחורי של המטוס, ובכך שרד את ההתר־ ' נפטר אלל ז"ל 87 סקות הנוראית. בשנת מסרטן.

קריף ומשפחתו עברו תלאות קשים. "הנא־ צים רדפו בעיקר אחרי הגברים הבוגרים שנשלחו למחנות עבודה בהם עבדו בעבו־ דות פרך. אביו הוסתר במזווה הבית, שגם את הדלת לאותו חדרון קטן אמו ואחיו הסתירו על ידי רהיטים, כדי להציל את אביו. לדוד יש זיכרון שבאחד הבקרים הוא נאלץ כילד קטן לעמוד בתור גדול לקנות סופג־ נייה גדולה (ספינג') ולהביא הביתה לאמא שתוכל לחלק בין כל שבעת הילדים. "אחי הגדול נתפס באחד הבקרים על ידי הגרמנים ברחוב, ושאלו במה הוא עוסק. המקצוע שלו הציל אותו. כשענה שהוא מנעולן, הם החלי־ טו לא להעבירו למחנות עבודה אלא להש־ תמש ביכולותיו, ומדי בוקר היה מגיע הג'יפ של הגרמנים לאסוף את אחי. הם אילצו אותו לפרוץ לבתי היהודים שכן הצליחו לברוח, והיו בוזזים את כל הרכוש שנשאר שם". הרעב היה גדול וקשה. "יום אחד, באחד הבתים אחי מצא כיכר לחם שלמה שנשא־ רה על השולחן. הגרמנים הסכימו לו לקחת את הכיכר הביתה, וזו הייתה בשבילנו ארו־ חה שלמה. בתקופה הזו של הסגר והמלח־ מה חליתי במחלות שונות. לא היו רופאים

קריף בימי נעוריו

22

25.4.2025 ˆ ידיעות הנגב