נגב 28.01.22

דיאנה שווויגר: "בשבילי טניס שולחן זה תחביב שאני אוהבת, זו באמת האהבה שלי, ולשחק זה פשוט כיף, אבל מקצוע הנדסת הבניין זו גם אהבה"

דיאנה ויוליה שוויגר. גאות זו בזו

לחמש פעמים בשבוע. זה היה חלק ענקי בחיים שלי, זה לא משהו שהגיע פתאום. תמיד הייתי בשחמט והלך לי כי אהבתי את זה". שחמט הוא ענף המזוהה יותר עם גברים. איך מתייחסים אלייך? "קודם כל יש לי דרגה גם של גברים, כלומר יש לי דרגה גם של אישה וגם של גבר - אני בעלת דרגה של רב־ אומנית בינלאומית של נשים, ויש לי דרגת אומן בינלאומי בין הגברים". תסבירי בבקשה את העניין של דר ־ גות גברים ונשים בשחמט? "יש קטע בשחמט שאישה יכולה להיות בעלת דרגות של נשים ובעלת דרגות של גברים. אני יכולה להת ־ חרות גם נגד גברים, אבל גברים לא יכולים להיכנס לתחרויות של נשים. נשים כן יכולות. בשחמט לא מסתכ ־ לים אם זו אישה או גבר, לפעמים אני יכולה לשחק נגד ילד קטן ולהפסיד. בשחמט פחות חשוב מי אתה, יותר חשוב מה אתה חושב ומה אתה עושה". במשפחת שוויגר, משפחה של שחמ ־ טאים אלופים ומצטיינים, הורמו הרבה גבות כשדיאנה בחרה להתמקד בענף טניס השולחן, שהוא רחוק שנות אור משחמט. כשהיא נשאלת מה הביא אותה לענף, הידוע בכינויו העממי פינג פונג, ואיך קרה שהיא לא המשיכה את המסורת המשפחתית, דיאנה משיבה בחיוך, "אני יוצאת דופן וזה היה מאוד קשה. טניס השולחן משך אותי כי לדעתי זה משחק מאוד חברותי. זה שונה משחמט שאתה שם לבד ואתה חושב רק על המ ־ שחק. טניס שולחן ממש משחרר אותך, ואת גם מתחברת בדרך כלל ליריב שלך. יש שם צחוקים ופעילויות, ואני אוהבת יותר פעילות פיזית מדברים של אחד עם השני. לדעתי זה משחק משחרר, ודרך המשחק התחברתי לא ־ נשים". בלי קנאה במהלך הראיון שנערך במזנון של מכללת סמי שמעון היינו עדים לחי ־ בור המיוחד בין יוליה ודיאנה. הן שלובות זו בזו, מתחבקות ומרבות לה ־ חמיא זו לזו, מתייעצות בשפת האם, ממתיקות סודות ומשלימות זו את זו. כשלחלל האוויר נזרקה השאלה אם יש ביניהן קנאה ותחרות סמויה, הן פרצו בצחוק גדול. "אני ממש גאה באחותי", משיבה יוליה ראשונה. "בכל פעם שאני שו ־ מעת איזה ציונים היא מקבלת, אני מרגישה שזה כמו ניצחון שלי ואני שמחה בשבילה. כשאני שומעת דברים שאחותי עושה ומצליחה בהם, זה ממש משמח אותי. אני פשוט גאה שהיא

אחותי האלופה

יוליה שוויגר: "התחלתי לשחק שחמט מגיל חמש ואז בגיל שמונה למדתי שחמט בין ארבע לחמש פעמים בשבוע. זה היה חלק ענקי בחיים שלי, זה לא משהו שהגיע פתאום. תמיד הייתי בשחמט והלך לי כי אהבתי את זה"

אחותי. קנאה זה מצחיק, זה לא יכול להיות במשפחה". דיאנה מוסיפה, "ממש אין קנאה", ומיד ממהרת לחבק את אחותה. זו השנה הרביעית והאחרו ־ נה בלימודי ההנדסה של שתי האחיות, וגם במקרה זה מדובר במ ־ סורת משפחתית. "אבא שלנו מהנדס מכונות ודוד שלנו גם מהנדס מכו ־ נות", מסבירה יוליה שלומדת הנדסת כימיה. "אני לדוגמה אוהבת בהנדסה שאת כל הזמן מייצרת דברים, מש ־ פרת דברים. אני חושבת שזה הכי מדהים שיכול להיות. ולמה כימיה? כי תמיד אהבתי כימיה וביולוגיה, אלה מקצועות שלמדתי בבית הספר. תמיד עניין אותי ממה עשוי איפור, מה יש בתוך אוכל, כלומר, ממה עשוי כל דבר שמסביבנו, הקשר הזה בין כימיה להנדסה ממש מדהים בעיניי. ואני גם אוהבת שבתחום הזה כל הזמן משפרים דברים, בגלל זה תמיד רציתי ללמוד הנדסה". דיאנה, שלומדת הנדסת בניין, רואה עצמה עוסקת בתחום בעתיד. "בשבילי טניס שולחן זה תחביב שאני אוהבת, זו באמת האהבה שלי, ולשחק זה פשוט כיף, אבל מקצוע הנדסת הבניין זו גם אהבה", היא מצהירה. "אני רוצה להש ־ קיע בעבודה שלי, וכן, אני כמובן רוצה להיות מהנדסת בניין ומהנדסת ממש טובה. זה מקצוע מעניין, אולי לא מק ־ בלים תשלום ראוי, אבל זה תחום ממש מעניין ואני ממליצה לכולם". גם יוליה רואה בשחמט תחביב, ואף שהיא משחקת באולימפיאדת השחמט, באליפות אירופה ובליגות ארציות, היא רואה את עצמה עוסקת בעתיד בהנדסה כימית. "אני מאוד רוצה

אני לא חושבת שדבר כזה היה קורה באיזושהי מדינה אחרת. באתי מאוקראינה שבה ההב ־ דל הכי גדול שיכול להיות הוא שאחד מדבר רוסית והש ־ ני אוקראינית. פה יש אנשים שבאו מכל העולם והם מנסים להסתדר ומצליחים. זה מאתגר את כולם. זה מוחק לי את כל הסטיגמות שלמדתי באוקראינה". יוליה: "אני מרגישה בארץ כמו בבית. אני מרגישה שלא חשוב לאיזה מקום אני אלך, בכל מקום יש אנשים מאוד נעימים, ונוח לי בכל מקום. במ ־ כללה יש סגל אקדמי מעולה, כולם כל כך נחמדים ואני מרגישה בבית". דיאנה: "הקטע הזה שבארץ יש כל כך הרבה התנדבות זה משהו שלא ראיתי בשום מקום בעולם. כל הזמן מתנד ־ בים, ואם קרתה למישהו תקלה, כולם אוספים עבורו כסף. יש סיוע לבעלי חיים, לניצולי שואה, כל המלגות שא ־ נחנו מקבלות פה. יש פה תרבות של לתת וזה משהו מדהים וממש משמעו ־ תי בשבילי פה בארץ. אני מקווה שכך יהיה בכל העולם". מה השאיפות שלכן? דיאנה: "אני יודעת שבארץ זה מאוד קשה, אבל הייתי רוצה מתישהו לבנות ולתכנן לבד בית ואני רוצה שבבית הזה יתגוררו אמא שלי ואבא שלי ובני המשפחה שלי. זה כמו שאיפה כזאת של ילדים, אבל באמת זה מה שאני רוצה. אני חושבת שאני יכולה לעשות את זה". יוליה: "עכשיו עלה לי רעיון לראש, חבר שלי דניאל פסטרנק הוא מהנדס חשמל, אז אני חושבת שבבית שיוליה תבנה הוא יעשה את כל החשמל ואני אעזור במה שאוכל".

להיות מקצועית בעבודה שלי, אז זה המסלול שלי והרצון שלי לעתיד". חוששת ממלחמה אף שיוליה ודיאנה מרוצות מהחיים שלהן בישראל, הן מתגעגעות להורים ולשני האחים שנשארו באוקראינה. "אישית לי זה ממש קשה", אומרת דיאנה, ויוליה מציינת, "אני מקווה שהם יעלו לארץ ויהיו לידינו". הגעגועים למשפחה רק הולכים ומתעצמים בצל המשבר בין רוסיה לאוקראינה והדיווחים על האפשרות שרוסיה תפלוש לאוקראינה ותפתח במלחמה. "אני מאוד דואגת", אומרת דיאנה, "אני שומרת על קשר עם החברים שלי מאוקראינה, ואחד החברים הטובים שלי התנדב להיות חייל כי זה היה חשוב לו מאוד. אני ממש דאגתי לו כל השנים האלה וכל הזמן התקשר ־ תי אליו. עדיין מאוד קשה לכולם שם ורוסיה מביאה את החיילים שלה לג ־ בול עם אוקראינה, ויכול להיות שהם יפלשו. זה ממש מדאיג את כולם שם. אמא שלי מודאגת מאוד". מה אתן חושבות על החיים ביש ־ ראל? דיאנה: "החיים כאן מאוד מעניינים. יש פה כל כך הרבה אנשים מעניינים ושונים אחד מהשני וכולם לומדים להסתדר אחד עם השני, זה מרשים.

28.1.2022 ˆ ידיעות הנגב 40