נגב 28.6.24

צאלים, אורים וגבולות, שלושת הקיבוצים מהמועצה האזורית אשכול שלא הוכרו על ידי המדינה כזכאים לסיוע לאחר השבעה באוקטובר, דורשים מהמדינה לתקן את העוול באמצעות עתירה שהגישו לבג"צ ‰ התושבים זועמים, טוענים לקיפוח, ומבהירים כי לא ישלחו את ילדיהם לבתי הספר בפתיחת שנת הלימודים "אנחנו שקופים, לא השארנו מספיק דם"

תושבי

אשכול נגד

המדינה

עודד בר־מאיר

מאבקם של הקיבוצים צאלים, אורים וגבולות שבמועצה האזורית אשכול לחייב את המדינה להעניק להם זכאויות של מפונים ולהכלילם תחת יישובי "חבל תקומה", עולה מדרגה. כזכור, סירובה של המדינה להכיר באותם שלושה קיבוצים כזכאים להיכלל במסג־ רת טיפולה של מינהלת תקומה נובע מכך שאותם קיבוצים מרוחקים מגדר המערכת ק"מ, עליו 7 עם רצועת עזה מעבר לטווח ה־ החליטה בשעתו הממשלה באשר ליישובים הזכאים להיכלל במסגרת עוטף עזה. ביום שני השבוע הגישו שלושת הקיבוצים הללו עתירה לבג"צ נגד המדינה, באמצ־ עות עורכי הדין אביתר קנולר ונועה בן אבי ממשרד קנולר ישינובסקי קינן, בה נטען כי שלושת הקיבוצים העותרים הם הקיבוצים היחידים במועצה האזורית אשכול שלא הוכרו על ידי המדינה ככאלה המגיע להם ולתושביהם סיוע, חרף העובדה שעל בתיהם חל צו אלוף מיד לאחר השבעה באוקטובר, והם פונו על ידי מועצת אשכול למוקדי פינוי שונים, ובתיהם הפכו למעשה לחלק מבסיס צבאי. "זנחו אותנו" בעתירה נטען כי שלושת הקיבוצים האמו־ רים הם חלק בלתי נפרד מהמועצה האזורית אשכול, ילדיהם לומדים יחד עם ילדי שאר היישובים הנפגעים, והם נאלצו להתפנות כמו כולם, וחייהם הפכו לסיוט. העתירה נחלקת לשניים - עתירה קולק־ טיבית המייצגת את שלושת הקיבוצים, וע־ תירה נוספת בשם תושבי הקיבוצים, כאשר תושבים החתומים עליה, מספרים כיצד 11 חייהם הפכו לבלתי אפשריים מבחינה כלכ־ לית ורגשית מאז השביעי באוקטובר. העותרים מבקשים עזרה כדי לשקם את חייהם מחדש לאחר הטראומה שחוו. לטע־ נתם, הם חווים אפליה מהמדינה מפני שהם לא מוגדרים כמפונים, והם אינם מקבלים תמיכות או זכויות הניתנות לשאר יישו־ בי מועצת אשכול, אשר לגביהם החליטה הממשלה להעניק תמיכות, ובכך נוצר אי שוויון ואפליה בין תושבי אותה רשות מקו־ מית, קרי המועצה האזורית אשכול. עמית חקק, קיבוץ אורים: "המשחק הוא פוליטי, מורכב ומסובך. אני רוצה להיות שווה, שיכירו בקיבוץ אורים כחלק מהמועצה. אל תתעלמו מאיתנו, אנחנו פה ואנחנו חלק, ומאוד קל לשכוח מזה"

חלק מהטענות בעתירה: שלושת הקיבוצים הם חלק בלתי נפרד מהמועצה ילדיהם לומדים יחד עם ילדי שאר היישובים הנפגעים הם נאלצו להתפנות כמו כולם וחייהם הפכו לסיוט

צילום: יעקב גפן | קיבוץ צאלים. לא נכנס לטווח הקילומטרים הרצוי

לבית הספר. לא נשלח אותם להתחנך על הגבול". ליאורה סלע דוד, תושבת קיבוץ צאלים, ממובילי המאבק להכרה בשלושת הקי־ בוצים, אמרה ל"ידיעות הנגב": "המוע־ 32 צה האזורית אשכול היא מועצה אחת, יישובים, קהילה אחת עם מרכז חיים אחד. בשביעי באוקטובר כולנו חווינו את הפחד, את האימה. כולנו איבדנו קרובי משפחה, ק"מ הוא קו 7 חברים, מורים, מכרים. קו ה־ דמיוני שנפרץ בשביעי באוקטובר. אולם מבחינת מדינת ישראל ומוסדותיה אנחנו לא חלק מהמועצה, לא חווינו את הטראומה, ולא היתה שום סיבה להתפנות. מעבר לעו־ בדה שכל האזור היה אזור לחימה ומחבלים הסתובבו באזור עד כמעט שבוע לאחר אותה שבת ארורה, גם אם היינו יכולים או רוצים להישאר בבית, במועצה עצמה לא היו שי־ רותי חינוך, רווחה, חוסן, גיל שלישי ותח־ בורה. שירותי המועצה החלו לפעול חזרה רק בחודשים פברואר־מרץ, וגם אז בצורה חלקית ורק חלק מהאגפים. אז איך בדיוק יכולנו להישאר?". נטע רוזנפלד, אף היא תושבת קיבוץ צא־ לים, אמרה ל"ידיעות הנגב": "הבעיה הכי בסיסית היא שמדיניות שנקבעת לפי ק"מ מהגבול היא פשוט לא רלוונטית לגבי מס־ גרות אזוריות ושירותים אזוריים. אנחנו כולנו מעורבים אחד עם השני. אי אפשר להעביר את הקו הדמיוני. הוא לא רלוונטי. אני חזרתי הביתה לפני הקהילה שלי. כבר לא עמדתי בזה. האיש שלי בכיתת הכוננות והיינו בנפרד הרבה חודשים. אני מטופלת בחוסן, וכשאני צריכה לתאם לעצמי פגי־ שה, צאלים לא נמצאת ברשימה בכלל. הבת שלי, שמוכרת כנפגעת פעולות איבה, לא תוכל לקבל את כל הזכויות שלה בגלל כתובת המגורים שלה".

בעתירה נטען גם כי ההחלטה של המדינה לפנות את רוב רובם של יישובי מועצת אש־ כול ולהחריג שת הקיבוצים צאלים, אורים וגבולות, התקבלה באופן שרירותי שלא תאם את המציאות בשטח. "התחושה היא", מספר יהונתן קנה, סגן הרבש"צ של קיבוץ אורים, אחד העותרים, "שזנחו אותנו בשביעי באוקטובר וזנחו אותנו שוב בכל התהליך בהמשך. אנחנו שקופים, לא השארנו מספיק דם כדי שי־ תייחסו אלינו ברצינות". יהונתן קנה היה באותה שבת של השביעי באוקטובר ברכיבת אופניים עם חברו סמוך למושב פטיש. בין אזעקה אחת לשנייה הם נתקלו במחבלים ונפגעו מירי. לאחר שחב־ רו פונה לבית החולים, המשיך יהונתן קנה לקיבוצו בכדי להגן עליו עם כיתת הכו־ ננות. משפחתו של יהונתן הסתתרה במסד־ רון בביתה בהיעדר מרחב מוגן בבית. למחרת היום משפחתו התפנתה לשדה בוקר, והוא נשאר לאבטח את הקיבוץ. "חזרנו לקיבוץ ברגשות מעורבים", מוסיף יהונתן קנה, "יש לנו אי ודאות לגבי הלי־ מודים של הילדים בשנה הבאה. זה לא בא בחשבון שהם ילמדו בבית ספר שהוא לא עורפי". "קו דמיוני שנפרץ" עמית חקק, אף היא תושבת קיבוץ אורים, נשארה בביתה באותה שבת של השביעי באוקטובר כדי להגן על ילדיה, בעוד בן זוגה, המשרת בשירות קבע, יצא להגן על הקיבוץ. זמן קצר לאחר מתקפת המחבלים הם החלו לקבל הודעות מאחיה, אשתו ושלושת ילדיהם שבקיבוץ ניר עוז, לפיהן מחבלים פרצו לביתם והחלו לשרוף אותו בעודם

מתחבאים בממ"ד. ביום שלמחרת התברר לעמית, כי חלק מחבריהם נרצחו או נחטפו. הם התפנו לאילת, שם שכרו דירה מכספם הפרטי, בלית ברירה. "אנחנו רוצים שיבינו שאנחנו חלק מהמו־ עצה האזורית אשכול", מציינת עמית חקק, "לא פחות מאף אחד. המשחק הוא פוליטי, מורכב ומסובך. אני רוצה להיות שווה, שי־ כירו בקיבוץ אורים כחלק מהמועצה. אל תתעלמו מאיתנו, אנחנו פה ואנחנו חלק, ומאוד קל לשכוח מזה. אני רוצה שיראו אותו בביטחון. כרגע הקמנו כיתת כוננות שמסתמכת על עצמנו בלבד. אנחנו בראשון בספטמבר לא שולחים את הילדים שלנו

צילום: אייל בריברם

ליאורה סלע דוד, קיבוץ צאלים: "גם אם היינו יכולים או רוצים להישאר בבית, במועצה עצמה לא היו שירותי חינוך, רווחה, חוסן, גיל שלישי ותחבורה, אז איך בדיוק יכולנו להישאר?"

28.6.2024 ˆ ידיעות הנגב 20