נגב 29.03.24

"השמחה הרגעית התחלפה בהלם וחנק" , פיזיותרפיסטית נורית טומקינס דמרי במחלקת השיקום הרגע שנצרב בזיכרוני במהלך חצי השנה האחרונה: ‰ לאוקטובר התנדבתי לאייש את המוקד הטלפוני 9 ל־ 8 "בלילה שבין ה־ לאיתור נעדרים של בית החולים, באותו יום אי הוודאות בקרב הציבור המשיכה, כולם חיפשו את כולם, היו אינסוף שאלות ופניות. המוקד היה מוצף בעשרות אם לא מאות פניות עם שמות לחיפוש. במהלך אותו הלי־ לה קיבלתי שיחה של אב שחיפש את בנו החייל. הוא סיפר כי הוא יודע שבנו פצוע ופונה במסוק לבית החולים. בחיפוש במערכת שמו של החייל אכן עלה. התגובה הראשונה שלי הייתה של שמחה, סוף סוף איתרתי מישהו, אבל לצערי, אותו חייל הגיע ללא רוח חיים. השמחה הרגעית התחלפה מיד בהלם וחנק. כבר באותו הלילה המשפחה עודכנה על ידי הצבא בבשורה המרה. כשחזרתי הביתה הרגשתי תחושת מועקה ומחנק. הלילה הזה המחיש לי את חוסר האונים בקרב הציבור ואת גודל האובדן. חיכיתי לפרסום שמו של החייל בתקשורת כדי להכיר אותו קצת. שמו חקוק אצלי בזיכרון ובלב". תחושותיי בימים אלה: ‰ "מקצוע הפיזיותרפיה הוא מקצוע מדהים, התפקיד שאנחנו ממלאים במ־ ערכת ייחודי: אנחנו מקימים אנשים, נוגעים בהם, ומלווים אותם פיזית בצעדיהם הראשונים, אולם השיקום תמיד היה מקום של עשייה ותקווה, אבל עכשיו, אנחנו זוכים ללוות פצועים צעירים, לוחמים שהם לפעמים כמעט ילדים, וזה מרגיש אחרת. הכוח שטמון בי הוא בזכות העשייה והעבודה עם הפצועים שמעניקים לי יציבות ומטעינה בי אנרגיה המאפשרת לי להגיע כל בוקר ולעסוק במקצוע שלי שאני כל כך אוהבת. אני מרגישה שיחד עם המטופלים וכלל הצוות שעובד כמקשה אחת, אנחנו נעים בין שמחה על התקדמות, על צעד חדש או תפקוד שחזר לבין עצב וכאב על אובדן, פרידה ואבל. אנחנו עוברים איתם ביחד את תהליכי השיקום הפיזי והרגשי, ומחכים ומתפללים כל יום שמחר תמיד יהיה טוב יותר".

הכניסה לבית החלים. המוני פצועים וחיילים מגיעים | מאיזורי הקרבות ומהקיבוצים צילומים: הרצל יוסף

זה המשיך והמשיך ניתוח אחרי ני־ תוח, פציעות נוראיות וסיפורים קשים ביותר של הפצועים. במשך שלושה ימים כמעט רצוף ניתחנו פצועים אחד אחרי השני. אני זוכר שבאחד הרגעים בין הניתוחים ירדתי לחדר מיון לחפש פצועים וחיילים עם חסמי עורקים שניתן היה להוריד את החסם עורקים כדי שלא יאבדו ידיים ורגליים, כאשר הגעתי למיון זה היה כמו שדה קרב, פצועים קשה בכל מקום, והמוני אנ־ "לאחר השואה בשבת השחורה החלה תחושה של תחייה, אחדות והתגייסות מדהימה שלנו כצוותים ב'סורוקה' וגם של כל העם שלנו. ראית בכל מקום אנשים הגיעו לבית החולים לעזור לפצועים וחולים, תרומות רבות הגיעו רק כדי להקל במעט על הקושי והסבל של הפצועים. לצערי, כעת התחושה היא שחוזרים לפוליטיקה שמתרכזת בפילוגים בשנאה ובהאשמות במקום בלנצח ולהחזיר את החטופים שלנו. לא מפתיע אבל מאכזב. כבר מאותה שבת שחורה מלוות אותי תחושות קשות של חוסר ביטחון אישי, חשש לאובדן המדינה ואובדן אמון עם אותם בעלי התפקידים שהיו צריכים לשמור על ביטחוננו. אני מאחל לנו שנשמיד את אויבנו, נחזיר את החטופים ונישאר מאוחדים". שים מחפשים את יקיריהם". תחושותיי בימים אלה: ‰

נורית טומקינס דמרי. "אנחנו

מקימים אנשים"

כבר מאותה שבת שחורה מלוות אותי תחושות קשות של חוסר ביטחון אישי, חשש

אני מרגישה שיחד עם המטופלים וכלל הצוות שעובד כמקשה אחת, אנחנו נעים בין שמחה על התקדמות,

לאובדן המדינה ואובדן אמון עם

על צעד חדש או תפקוד

אותם בעלי התפקידים שהיו צריכים לשמור על ביטחוננו"

שחזר לבין עצב וכאב על אובדן, פרידה ואבל"

ידיעות הנגב ˆ 29.3.2024 37