נגב 29.10.21

תי שנה מאוד קשה ומאתגרת. תקופה מאוד מטלטלת. כשהגעתי ליום הרא ל שון של הטיפולים שאלתי את עצמי 'מה אני עושה כאן? אני לא שייכת לכאן'. עברתי שישה סבבים של כי ל מותרפיה וטיפול ביולוגי במשך שנה. מבחינתי, הקושי היה לא תוך כדי טי ל פולים, כשאז הייתי ממוקדת, אלא אח ל ריהם. עכשיו אני חרדה מכל התעטשות שמישהו עושה לידי. אגב, היה לי יותר קל להתמודד עם המציאות הזו דווקא בתקופת הקורונה". זה דורש הסבר. "גילוי המחלה אצלי היה כחודשיים לאחר פרוץ הקורונה וכשכולם היו נתונים בסגר. תקופת הקורונה הייתה עבורי בגדר של חצי נחמה. מבחינה נפשית את חדורת מטרה ומסתכלת קדימה לסיים עם כל הבדיקות והטיפו ל לים. פחדתי לצאת לעולם. היו לי הרבה חרדות על החיים שלי. פחדתי לישון בלילות מחשש שלא אתעורר בבוקר ושאלך לעולמי. זה מפחיד. הייתי בח ל רדות בלתי פוסקות. דווקא בתקופת הקורונה, כשכל העולם נעצר, היה לי קצת יותר קל. כאילו כולם עצרו יחד איתי. הרגשתי שלא רק אני עוצרת את החיים, אלא גם כל העולם עוצר יחד איתי. הרגשתי שותפות גורל עם כל מי שנשאר בבית בגלל הקורונה". כהן לא נותנת למחלתה לעצור את חייה. לפני כתשעה חודשים שבה לע ל בודתה במחלקת היולדות ב"סורוקה", אומנם בחצי משרה, אך מבחינתה, זו תחילת הדרך לחזרה לשגרה. "הגוף עדיין חלש והוא עבר טלטלה לא פשו ל טה, אבל אני אופטימית", היא אומרת. "אני חיה את הרגע ונהנית מכל רגע בחיק המשפחה. אני לא עושה תוכניות לטווח רחוק מדי. אני מעריכה כל רגע בחיים". "דווקא איזבלה כהן: בתקופת הקורונה, כשכל העולם נעצר, היה לי קצת יותר קל. כאילו כולם עצרו יחד איתי. הרגשתי שלא רק אני עוצרת את החיים, אלא גם כל העולם עוצר יחד איתי"

"המסר הדר שניצר ברון: שלי למטופלות הוא שזה בסדר לכאוב ולהתאבל על האבחנה הרפואית הקשה הזו, אבל בסופו של דבר החיים הם יותר מאבחנה רפואית וצריך להמשיך לחיות"

"כל המציאות צחית חמו: הזו שאני בתוכה מוכיחה לי שיש חיים אחרי הסרטן. חיים יותר נכון וקשובים לצורכי הגוף שלך. אני משתדלת לחבוש משקפיים ורודים ולהיות אופטימית"

שומרת על אופטימיות

אחרי המחלה. המסר שלי למטופלות הוא שזה בסדר לכאוב ולהתאבל על האבחנה הרפואית הקשה הזו, אבל בסופו של דבר החיים הם יותר מאב ל חנה רפואית וצריך להמשיך לחיות. יש חיים אחרי המחלה, גם אם זו מחלה לכל החיים. אני לא נותנת למחלה לעצור לי את החיים". וכך אכן היה. בזמן שהייתה מושבתת מעבודתה בבית החולים בגלל הטיפו ל לים, שניצר ברון הגשימה את חלומה להיות קונדיטורית. "כדי לא לשקוע במחשבות על המחלה הגשמתי את הח ל לום ללמוד קונדיטוריה", היא מספרת. "בעידודו ובתמיכתו של בעלי הלכ ל תי ללמוד במשך שנה את התחום הזה ופתחתי עסק עצמאי של קונדיטוריה וקייטרינג חלבי. שלוש שנים ישב ל תי בבית, ורק לפני כשבועיים חזרתי לעבודה חלקית, בחצי משרה, במחלקה הכירורגית שהיא המשפחה השנייה שלי. אלה שתי האהבות הגדולות שלי - גם לטפל באנשים וגם לבשל לאנשים. זה מסתדר".

הייתה פשוטה כלל. "חזרתי למציאות מאוד מורכבת. מציאות של טיפולים לא נעימים בכלל", היא מספרת, "בה ל תחלה חשבתי שמדובר רק בגידול בשד, אבל תוך כדי הבדיקות גילו שיש לי גם גרורות בעמוד השדרה ובאגן. זה שינה את כל התמונה והפך למשהו יותר מור ל כב. זה הפחית את סיכויי ההחלמה שלי בעשרות אחוזים". איך מתמודדים עם אבחנה כזאת? "הייתה לי אז תקופה של חרדות וכעס. לא פשוט להתמודד עם מחש ל בה שאין לי עוד הרבה זמן כדי לשרוד. ביום שחזרתי לארץ השיקו ב'סורוקה' את מרכז לגסי הריטג' לאונקולוגיה, וידעתי שאני אגיע לשם, לא כחלק מצ ל וות בית החולים אלא כמטופלת. כרתו לי גם את השחלות. תחושות קשות של כישלון, שלא אוכל יותר לממש את האימהות שלי ולא אוכל ללדת יותר. זו מציאות של התמודדות קשה, מה גם שאני ממשיכה לעבור טיפולים הורמו ל נליים וביולוגיים. לא פשוט להיות אמא צעירה ולעבור את כל זה. בגלל כרי ל תת השחלות עברתי תסמינים של גיל המעבר, ולצערי הרב, אין לי אפשרות להרות שוב. זה היה ממש אבל לכל דבר, עם התקפי חרדה ובכי". איך זה להפוך באחת ממטפלת למ ־ טופלת? "לא הרבה אנשים חווים את הסי ל טואציה הזו. כשאתה מטופל אתה מרגיש חסר אונים. תחושה שהשלי ל טה בחייך עוברת למישהו אחר. אני מעבירה הרצאות בבתי ספר לרפואה ולסיעוד על איך זה להפוך ממטפלת למטופלת, ועל החשיבות שלראות בכל מטופלת אדם שלם שנמצא במצב חשוף ורגיש ומתמודד עם דברים לא פשוטים. אני גם מלווה נשים חולות במסגרת 'יד להחלמה'. המסר שלי הוא שיש חיים

יש חיים אחרי המחלה

ל � ), אחות במחלקת יו 53 איזבלה כהן ) דות ב' במרכז "סבן" למיילדות בבית 33 החולים "סורוקה", המשמשת כבר שנה אחות בבית ("התחלתי לעבוד כאן בשירות הצבאי שלי כאחות־חיילת", היא מציינת), עברה בחודש אפריל אשתקד בדיקה בעקבות בלוטות לימפה מוגדלות. במקביל, היא הייתה במעקב במרפאת ריאות בשל העובדה שהיא הייתה מעשנת כבדה, כהגדרתה. כהן, תושבת באר־שבע, נשואה, אמא לשלוש בנות וסבתא לשתי נכדות, עברה סדרת בדיקות שהעלו בסופו של דבר שיש לה בלוטות לימפה מוגדלות בלוטות 15 בבית השחי. לא פחות מ־ לימפה הוסרו בניתוח ואחת מהן הייתה נגועה והצביעה על גידול סרטני בשד. בעקבות האבחנה הפכה כהן ממטפלת למטופלת ב"סורוקה". "קיבלתי את כל החבילה - כימותרפיה, הקרנות, ניתוח להסרת הבלוטות וגם קרחת. עבר ל

האחיות. ניצחון החיים

29.10.2021 ˆ ידיעות הנגב 50