נתניה 17.11.23

מה הטבח הזה לקח מאנשים. את התמי־ מות, את הביטחון. דוד שלי הוא דתל"ש מירושלים שהגיע ממשפחה גדולה וחלם לפתוח אולם אירועים, רצה לשמח אנשים. אני זכיתי להיות בת זוג שלו ולחיות עם בן אדם כזה. לקחו מלאך". איבדנו את הביטחון נועם מספרת שאחרי שהריאיון איתה התפרסם בעולם, פנו אליה רבים והגי־ בו, רובם באמפתיה, ''הם אמרו שהסי־ פור שלי חשוב, שזה מחזק לשמוע שאני ככה ממשיכה הלאה. אבל אני עדיין לא שם, אני כרגע מתחילה הכול מההתחלה, מנסה לראות את האור בחושך הזה שנפל עליי. מתוך הכאב הזה אני צריכה לקום. ועכשיו, אני משקיעה הרבה אנרגיה בלהחלים שזה אומר שאחרי האשפוז בלניאדו אני עברתי ללוינשטיין שם אני עוברת שיקום כולל לינה במקום, פי־ זיותרפיה, ריפוי בעיסוק וגם הרבה שי־ חות עם הצוות והרבה ביקורים של המ־ שפחה וגם חברים שבאים ותומכים. לא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדיהם. אני לומדת ללכת מחדש וגם לצייר מחדש. אני ממש רואה את דוד בכל התהליך הזה, מרגישה שהוא איתי בכל מקום, יש לי מלאך פרטי ששומר עליי. וזה קשה לי כי למרות שיש סביבי הרבה אנשים, כולל המשפחה של דוד שהפ־ כה להיות המשפחה שלי, גם יש בי כעס גדול על מה שקרה לי, על איך שהייתי צריכה להיות ארבע שעות וחצי במכו־ לה אחרי שנפצעתי וירו בי והרגו את בן הזוג שלי. זה היה קשה ומתסכל לראות מסוקים מעל ולחכות שיצילו אותי. זה מתסכל. ואני כועסת שדבר כזה קרה''. נועם מוסיפה: ''אני כועסת גם על הע־ זתים שתכננו דבר נורא שכזה אבל גם על המדינה. יש בי המון כעס ושאלות. למה לא הגנו עלינו? וגם עכשיו, איפה המדינה לעזור לנו לעבור את זה. אנחנו דור שלם של צעירים שאיבדו את הר־ גשת הביטחון במדינה שלו. גם בשלו־ שים לדוד כשעליתי לדבר עליו, היה לי קשה, כי במקום שהמשפחה שלו תהיה בחתונה שלי לשמוח איתי ולרקוד, הם בוכים איתי בהלוויה של בן הזוג שלי". איך את רואה את העתיד? "אני אמשיך לפעול ולספר, כדי שכו־ לם יידעו על מה שקרה לי ולחברים שלי במסיבה הזו וגם למשפחות. אני רוצה שגם בעולם שם אנשים לא יודעים מה אנחנו עוברים כמדינה, יידעו מה קרה. השכול הזה לא רק שלי אלא של כל המדינה. איבדתי את רוב החברים שלי במסיבה הזו, משפחות שלמות נמח־ קו. ילדים נרצחו. אי אפשר להתעלם ממה שקרה בנובה. אני מספרת משהו שאני באמת חוויתי, שזה לגמרי טבח של חמאס ואזרחים שבאו להרוג אות־ נו ללא סיבה, הם באו עם רחפנים גם, פשוט התחילו לירות, להתעלל, לאנוס גופות. מי שייתן לי לדבר, אני אספר, כי היום אני מבינה שזו שואה לכל דבר. היה שם טבח באזרחים. אנשים שבאו לשמוח, לרקוד. הם הרגו אנשים סתם, פשוט ירו לכל עבר. מי שלא היה שם, לא מבין את רגעי הפחד, הציפייה לע־ זרה. אני איבדתי את בן הזוג שלי. הוא נרצח ואיתו עוד אנשים שהיו במכולה איתנו ובזו שלידינו שממנה אף אחד לא שרד כי המחבלים זרקו לשם רימון איש נשארנו 16 שהרג את כולם. מתוך ארבעה".

"יש בי כעס גדול על מה שקרה לי, על איך שהייתי צריכה להיות ארבע שעות וחצי במכולה אחרי שנפצעתי וירו בי והרגו את בן הזוג שלי. זה היה קשה ומתסכל לראות מסוקים מעל ולחכות שיצילו אותי"

נועם בן דוד עם דוד ז"ל. "לקחו צילומים: אלבום פרטי | " מלאך

להציל אותנו. אבל זה היה מאוחר מדי. דוד נרצח. האיש שהיה אמור להיות בעלי נרצח לידי ואיתו עוד חברים". מה הכי קשה לך? "להבין שבאותו הרגע שירו בדוד, לקחו לי את העולם שהכרתי ופשוט ריסקו אותו. במקום שאני אמשיך לב־ נות את החיים שלי עם דוד, שהיה הבן אדם הכי מדהים ויפה בעולם, שתמיד חייך, עזר, תמך ואהב, אני קברתי אותו. היינו אמורים לעבור ביום ראשון, יום אחרי המסיבה, לדירה ביחד אחרי זוגיות של שנה וחצי. הספקנו גם לטייל ביחד שבעה חודשים בהודו. הוא תמיד תמך בי, אמר שאני לביאה שיכולה לעשות הכול. ועכשיו הוא איננו. בגלל זה היה חשוב לי לספר את הסיפור שלנו. שידעו

קיווינו שהצבא או המשטרה יגיעו לחלץ אותנו. היינו שם ארבע שעות וחצי. מה־ שעה שש וחצי בבוקר, בתוך זבל, זבובים ונמלים. לצערי המחבלים קלטו שיש במכולה השנייה אנשים והרגו את כולם. זה היה הרגע בו דוד דחף אותי פנימה עמוק לתוך השקיות. והיו יריות בלי סוף סביבי. שמעתי את הנשימה האחרונה של דוד שלי לידי ופשוט פחדתי לזוז. למרות שכאב לי נורא כי חטפתי כדור. אבל הייתי בשקט מהפחד. מההלם. לקח לי זמן עד שסימסתי לאחותי מה קרה. ממש התחלתי להקליט לה הודעות. צע־ קתי לה שדוד מת, שחברים שלנו מתים. שיבואו לחלץ אותנו. רק כששמעתי די־ בור בעברית הרמתי את הראש וראיתי אנשים שאני מכירה מהמסיבה. הם באו

מתי הבנתם שאתם צריכים לברוח ולהסתתר? "כשאחד מאנשי האבטחה רץ לעב־ רנו וצעק שאו שאנחנו רצים על חיינו או שאנחנו נשארים בשטח למות. ממש באותה שנייה התחילו יריות מכל עבר. כולם רצו. אנשים ממש נפלו לידנו. רצנו לכיוון שתי מכולות זבל שהיו שם. בהתחלה עמדנו ליד אבל אחרי כמה דקות שהירי נמשך החלטנו להיכנס פנימה ואז גם המחבלים התקרבו וממש שמענו אותם מדברים בערבית. היו מלא , רימונים וצעקות 'אללה RPG יריות, אכבר'. זה היה מפחיד. ממש שמע־ נו אנשים צועקים בזמן שחטפו אותם. צלצולי טלפונים כשכל הזמן הזה דוד ניסה לסמס לאנשים את המיקום שלנו.

25

ידיעות נתניה, חדרה ˆ 17.11.2023