פתח תקוה בקעת אונו 03.05.24

גורדון בדירתה בשדרות. הכירה כל אחד מהשוטרים שנפל

קסטל בביתו

החדש. 'חווית' הפינוי חזרה צילום: | אביגיל עוזי

חזרנו לגיהינום שהיה באירופה" טניה גורדון משדרות לא מצליחה להירדם מאז האירועים המטלטלים ● לאוקטובר שקרו ליד ביתה 7- ב הדירה של חיים ארביב חטפה טיל וגרשון קסטל נאלץ שוב להיות ● שנה אחרי: 80 ● מפונה מביתו שלושה ניצולי השואה שהרגישו כי הסיוט שעברו במלחמת עולם השנייה חוזר אליהם

"עכשיו אני צריכה כדורי שינה"

מהקסאמים, אבל היה שוק גדול מהיום הנורא הזה. התחילו יריות ואז קיבלתי הודעה לסגור את כל הדלתות כי יש מחבלים בחוץ. לטלפון שלנו גם הגיעה תמונה מצמררת של המתים ליד הספמ רייה, אותם אנשים שחיכו בתחנה והתמ כוונו לנסוע לים המלח באוטובוס", ואת חלקם הכרתי אישית". בבוקר גורדון מקבלת הודעה 11 ב שבן דוד של החתן שלה נהרג. בנה של גורדון ששהה איתה באותו היום הודיע לה בלילה שהוא בורח משם. "לא היה לו רכב והוא רצה להגיע לילדיו באשדוד. אחר כך ניסה ליצור איתי קשר ולא הצמ ליח. ביום שלמחרת בתי מרמת גן שלחה לי הודעה, אבל קיבלה את תשובתי רק בשש בערב, והיא הייתה בטוחה שקרה לי משהו". ואז הגיעה שיחת הטלפון הגואלת. "החתן שלי התקשר ואמר לי ' אני לוקח אותך מפה'. לקחתי מזוודה עם כמה תרופות ומעט בגדים ויצאתי". אלא שמאז הלילות של טניה אינם שלווים כבעבר: "עכשיו אני נעזרת בכדורים כדי להירדם. פתאום באמצע הלילה התחלתי לראות דמויות וכמעט ולא ישנתי. כל האקדחים והדמויות הכל עבר בתוך הראש שלי. עלו בי הסיפורים של אמא ואחי הגדול על המלחמה. לפני פורים הבאתי משלוח מנות למשטרה, ראיתי את כל מי שנפל ואני מכירה את כולם, אחד אחד. את התמונות של

את שוטרי תחנת שדרות שנפלו בשבעה באוקטובר, טניה גורדון, אם לשלושה וסבתא לשמונה, מכירה היטב, אחד, אחד. שנה 50 גורדון, מתגוררת בשדרות מזה ואוהבת את המקום, אבל החוויות הקשות שעברו על המדינה ועליה זעזעו גם אותה והחזירו אותה לימי ילדותה שבאירופה. "אני הכי קטנה במשפחה, היא משחמ 16 זרת את סיפור ילדותה. "נולדתי ב מ � , בדיוק ביום שהגר 1941 לאוקטובר נים הפגיזו את קרסנודאר שברוסיה, בה התגוררנו. אמי, שהייתה שעתיים בלבד אחרי הלידה שלי, תפסה אותי ורצה לבית בו היו שלושת אחיי. התחבאנו בשדה תירס ולאחר מכן נדדנו ממקום למקום". עד גיל חמש טניה כלל לא דיברה ולא הלכה והרופאים לא האמינו שתשרוד בלי אוכל נורמלי. "לאמא לא היה חלב ואני הייתי בתת־תזונה, אבל הרופאים טעו", היא צוחקת, "אחי הגדול היה רץ לשדות ומביא תירס. הקלח הזה היה בשבילי גם מוצץ, גם מים וגם חלב". בתום המלחמה הגרה המשפחה לווילמ נה, טניה נישאה וילדה את בתה הבכורה. במהלך מלחמת יום כיפור הם עלו לישמ ראל ומאז היא גרה בשדרות. "עד השבעה באוקטובר לא פחדתי

/ אבישג זוהר /

3.5.2024 ˆ ידיעות פתח תקוה, בקעת אונו 14