פתח תקווה 07/01/22

און ימי. "יש לי נפילות כמו כולם, אבל אני יודעת להתמודד"

: "הוא שלט על כל על אביה דבר בחיים שלי, כולל לאן אני הולכת, עם מי אני נפגשת, מה אני אוכלת, מה אני לובשת, מה אני רואה בטלוויזיה וכו'. זה לא היה ברמה הסבירה של אבא רגיל, אלא משהו אובססיבי"

"הלוואי על ההרצאה: שבתקופה שאני גדלתי הייתי נחשפת למסרים כאלה מצד מישהו. אם אצליח להשפיע ולעזור לנפש אחת שעוברת את הדברים שאני עברתי, מבחינתי זה שווה הכל"

ייתכן שאם לדניאל און ימי ), זמרת, רקדנית ויוצרת מפתח־ 32( תקוה, הייתה אישיות פחות חזקה, ככל הנראה הייתם מוצאים אותה היום ברחוב, בכלא ואולי אף גרוע מכך. האישה, שנולדה לאם ישראלית ולאב מגאנה, הספיקה לחוות גזענות אכז ־ רית בבית הספר, אב אלים ושתלטן, שישב בבית הסוהר בעקבות מעשיו, וחברה ישראלית שלא בדיוק ידעה להכיל אותה. אחרי שוויתרה על שירות צבאי ("אפשר לומר ששנאתי את המדינה באותם ימים") היא עזבה לארצות הב ־ רית ופרחה במשך שנים הרחק מהגז ־ ענות והחולאים המוכרים של החברה הישראלית כלפי מי שצבע עורו שונה. בוגרת ומפויסת יותר היא שבה ארצה כדי להגשים את חלום חייה 26 בגיל ולא הביטה מאז לאחור. בין היתר, היא הספיקה ליצור שירים, לדגמן, להשתתף בתוכניות הריאליטי הנחשבות ביותר ולעבוד לצד האמנים המובילים במדינה. כיום היא ממשיכה בעיסוקה המוזיקלי, כותבת סדרה לטלוויזיה ומספרת את סיפור חייה מ � בהרצאה מרגשת בשם "מ לימות ל א שמעות".

"אובססיבי ומוגזם" קשה שלא לחבב אותה. החיוך הממיס, האנרגיות הטובות, הצחוק המתגלגל תוך כדי דיבור והביטחון העצמי הרב, לא מסגירים במאומה את החוויות הק ־ שות שעברה. "ההורים שלי הכירו בארץ, ירדו לקנדה ושם נולדתי", היא מספרת. "בהמשך חזרתי עם אמא ארצה לרמת גן, ואבא היה מגיע לסירוגין כיוון שעבד בחו"ל. רמת גן זו עיר מאוד לבנה והייתי השחורה היחידה באזור מגוריי". מה את זוכרת מאותם ימים? "שתמיד הייתי שונה. הסתכלו עליי אחרת ושאלו שאלות. התקופה הקשה במיוחד הייתה בעיקר מכיתה א' עד ד'. היו המון הצקות, מכות, יריקות וכינויי גנאי כמו 'כושית סמבו'. אמא הייתה צריכה להגיע לבית ספר כמעט כל שבוע בגלל שמאוד סבלתי. הצוות החי ־ נוכי לא באמת ידע מה לעשות, למרות שהיה מודע היטב למצב. הדברים השת ־ נו ברגע שהתחלתי להחזיר ולא לשתוק, בעיקר לבנים שהיו מכים אותי. בתקופת התיכון עדיין הייתי חריגה אבל לא סב ־ לתי מהצקות. היו אנשים שהייתי מס ־ תובבת איתם, אבל לא חברים אמיתיים. אני לא בקשר עם אף אחד מהם היום".

ואם החיים בבתי הספר היו קשים ולא נעימים, הרי שבבית המצב היה אף גרוע יותר. "אבא היה מגיע הביתה לסירוגין, ועד היום אין לי באמת מושג במה הוא התעסק", היא מספרת. "כשהיה איתנו הוא היה קשוח ואלים". במה זה התבטא? "שהוא שלט על כל דבר בחיים שלי, כולל לאן אני הולכת, עם מי אני נפ ־ גשת, מה אני אוכלת, מה אני לובשת, מה אני רואה בטלוויזיה וכו'. זה לא היה ברמה הסבירה של אבא רגיל, אלא משהו אובססיבי ומוגזם. כשהוא לא היה מרוצה זה הגיע לסטירות, מכות ובוק ־ סים. הייתה גם סוג של פגיעה מינית, לא ממקום של סטייה או משיכה חולנית אליי, אבל זה היה מספיק קשה. אמא ניסתה לרכך אותו ככל יכולתה והייתה בשבילנו תמיד, אבל לא תמיד הצליחה". עבר אביה 13 כשדניאל הייתה בת אירוע מוחי, הפסיק לעבוד והיה כל הזמן בבית. "החופש הגדול למשל היה סיוט בשבילי כי המשמעות הייתה להיות איתו בבית מהבוקר עד הלילה בזמן שאמא עובדת", היא משחזרת. "הוא אסר עלינו להיפגש עם חברים והיינו מתמ ־ קדים בניקיונות של הבית. הדבר היחיד הטוב שאני זוכרת ממנו הוא הנוכחות

של המוזיקה בחיינו, שמלווה אותי מגיל צעיר. "בכיתה ט' הייתי בלהקה של בית הספר ורציתי להמשיך גם בכיתה י'. אבא אסר עליי בטענה שמוזיקה וריקוד זה לא מקצוע לחיים ולקח את זה ממני. בהמשך מישהו מהמשפחה הבין שמשהו לא טוב קורה בבית, התלונן במשטרה וההורים שלי נקראו לחקירה. כתוצאה מכך עברנו אני ואחי הקטן לסבתא שלי, ושם פרקתי כל עול ועשיתי שטויות. זה היה לעבור מקיצוניות אחת לקיצוניות השניה. בנקודה הזאת התחלתי לשאול את עצמי מה אני בעצם רוצה בחיים". כעבור חודשיים חזרו דניאל ואחיה הביתה, והאב עבר אירוע מוחי נוסף. "זה הפך אותו לקשה עוד יותר", היא משחזרת. "מבחינתי זה היה חזרה לכלא. הבנתי שאני לא יכולה לחיות ככה יותר ושיתפתי גורם בבית הספר מה עובר עליי. הגיעה חוקרת משטרה לבית הספר וסיפרתי לה הכל. כמה ימים אחרי אבא שלי נעצר ולא חזר יותר הביתה. הוא ישב בכלא שש שנים על אלימות במ ־ שפחה, וההורים שלי התגרשו. אני לא שנים". 10 בקשר איתו כבר למעלה מ־ במבט לאחור מה חוויות הילדות הק ־ שות שעברת עשו לאישיות שלך?

30

7.1.2022 ˆ ידיעות פתח תקוה, בקעת אונו