פתח תקווה 11.03.22

למשפחה של חסד, כבן אדם שחי במדינה שהעם שלה עבר שואה, כשאני בא למקום כזה ויכול לעזור ולתמוך, ואנשים רואים שבא מישהו עם פרצוף מחייך ודגל יש ־ ראל - זה ממלא אותי. בכל יום שאני הולך לישון אני אומר 'אשרי שזכיתי ויש לי את אשתי והילדים שתומכים מאחורה'". אילו תגובות אתם מקבלים? "מהרגע שנחתנו אתה רואה אנשים שנ ־ פתחות להם העיניים, מחייכים חיוך ענק. אנשים מרשים לעצמם להתפרק ולבכות על הכתפיים שלך באופן הכי אמיתי שיש". לא מעט גורמים במדינתנו קוראים ליהודים להגיע לארץ. נתקלתם בבקשות כאלו? 350 "קיבלנו מאות טלפונים ונרשמו אנשים שרצו להגיע לישראל. אחרי בדי ־ ה � מתוכם הצליחו ל 140 , קה של מסמכים גיע לארץ. היו אנשים שישבנו איתם ועם השגריר עד יום לפני הטיסה כדי לפתור בעיות שונות כמו דרכון לא בתוקף וכו', ואותם שלחנו באותה טיסה. במקביל, הגי ־ 15־ אנשי צוות שהתווספו ל 40 עו לכאן שהיינו". יש מקרה שזכור לך במיוחד מתוך כל אותם אנשים? שפנה אלינו 16 "כן, יש בחור צעיר בן כדי שנסייע להחזיר אותו לארץ. דאג ־ נו לתיאום מול המדינה ומול אמא שלו. רצינו להביא אותו לשדה, אבל לא הייתה לנו אפשרות. יצרנו איתו קשר ואמרנו לו לאיזו טיסה להגיע, אלא שאז נעלמה הת ־ קשורת איתו ולא ידענו אם הצליח להגיע לטיסה. לא היה ברור לנו אם הוא מגיע לארץ או לא, ואמא שלו הייתה בהתקף של לחץ והיסטריה מטורפת מתוך חשש שאולי קרה לו משהו בדרך. אחרי שעות מורטות עצבים התברר שהוא הגיע לטי ־ סה בדקה האחרונה, אחרי שכבר סגרו את הצ'ק אין. ברגע שידענו שהוא עלה על המטוס זו הייתה אנחת רווחה". אתה מצליח להיות בקשר עם המשפ ־ חה שלך? "כן, הבת הקטנה שלי בת השמו ־ נה שואלת כל הזמן 'במי טיפלת? למי עזרת היום?' יש לי גם בן בצבא שאומר 'איזה באסה שאני בצבא, אחרת הייתי בא איתך'". עד כמה קשה לך המרחק מהם ובכלל מהארץ בימים האלו? "זה קשוח. לקום כל בוקר ולהבין שיש לך אינספור משימות לבצע. יש גם את העבודה הנוספת שלי ב'איחוד הצלה', אבל בארץ מבינים שהמשימות השיגרה נדח ־ קות כרגע הצידה".

קחים את מי שצריך לבית החולים. הגיע אלינו למשל צעיר ישראלי במצב בריאותי ירוד מאוד עם החמרה סכרתית. טיפלנו בו במשך יומיים בטיפול אנטיביוטי ודאגנו לו להטסה לארץ עם ליווי רפואי שלנו. לאחר מכן הוא הועבר לבית החולים תל השומר. "אנחנו אמנם מתעסקים בהיבט הרפואי אבל עיקר הפעילות הוא בטיפול בפסיכו ־ טראומה ומתן מענה לאנשים שעברו את הגבול ונשארו בלי תרופות שהם צורכים. אנחנו הולכים ורוכשים להם את התרופות בבתי המרקחת המקומיים. בנוסף, הבאנו איתנו ציוד רב כמו ביגוד, הנעלה, צעצו ־ עים וחטיפים כדי לחלק בגבולות. בכל יום אנחנו מוציאים שני צוותים לשני גבולות. האנשים שלנו נותנים תחושה של חום, אהבה ונורמליות, וזה יוצר אפקט גדול על החוסן הנפשי של הפליטים". לאן ממשיכים הפליטים שהגיעו לאזו ־ רכם? "רבים מהפליטים היהודים שיוצאים מה ־ גבולות עוברים דרך כאן, מקבלים ארוחה חמה ועוברים מפה לבתי מלון שנפתחו בעיר. מי שמגיע ספציפית לבית הכנסת הם יהודים, אבל יש בעיר מתחם גדול של העירייה שאליו מגיעים פליטים רבים". היכן אתם, חברי המשלחת לנים? "אנחנו משתכנים בבית מלון בו נמצאים דקות 20־ חלק מהפליטים, והוא ממוקם כ הליכה מבית הכנסת". "אשרי שזכיתי" זו אינה הפעם הראשונה שבה לוקח מר ־ כוס חלק במשלחת הומניטרית שיוצאת מישראל לסייע לאזרחים במלחמה בין הוא 1999־ מדינות שכנות. כך, למשל, ב היה חלק ממשלחת צה"ל, שסייעה לאז ־ רחים בקוסובו בזמן העימותים שהתנהלו במדינה. "מצד אחד יש הבדל במראות כי שם הפ ־ ליטים חיו באוהלים, ואילו כעת הם מגי ־ עים לארץ מיושבת ויש להם היכן לישון, כולל בעיר האוהלים בגבול עד שנמצא פתרון עבורם", אומר מרכוס. "מצד שני, התחושות הן אותן תחושות. המבט החלול בעיניים, הריק שאנשים מגיעים אליו. הם לא יודעים אם יהיה להם לאן לחזור או מתי יחזרו". איך אתה מתמודד עם המראות האלו? "זו מערבולת של תחושות. אתה רואה פליטים עם מבט בעיניים של חוסר ודאות בדומה למבט של אנשים בזירות אסון אח ־ רות. אני שואל את עצמי מדי פעם למה אני פה ואז מבין ישר - אני כיהודי, כבן

המלחמה ששינתה הכל והמסע המתיש לישראל בטיסת חירום שנה אחרי שעזבה את פתח־תקוה 20 ‰ ' של 'איחוד הצלה לאוקראינה עלתה ויקטוריה רזניקובסקי ארצה עם בנה אנדריי אלי לוי, רומניה ויקטוריה ואנדריי. "לא יודעת אם אני שמחה או עצובה" החזרה הביתה מהתופת

בן זוגה עזבה יחד איתו לאוקראינה, שם נולד אנדריי, כדורגלן שנחשב לשוער מצטיין עם עתיד מזהיר בקבוצה שבה שיחק. למרות שב ־ עלה נפטר לפני חמש שנים, היא בחרה להישאר "הרגשות שלי מאוד מעורבים. אני באוקראינה. לא יודעת אם אני שמחה או עצובה. מצד אחד, הבית והעבודה שלי באודסה, וגם אנדריי גדל במקום שהוא מכיר". ומה מצד שני? "כנראה שהמקום שלי בישראל. אני חוזרת בינתיים להורים באריאל ולא יודעת מה יהיה הלאה. אני מרגישה בדיוק כמו ההורים שלי כשהם עלו לישראל בתחילת שנות התשעים, אבל להם זה לא קרה בגלל מלחמה". ויקטוריה ואנדריי התקבלו בשדה התעופה בן גוריון בחיבוקים, נשיקות ופרחים והתרגשות גדולה של חברתה הקרובה, רונית מרקוביץ. "מהרגע הראשון במלחמה הרמתי אליה טלפון והיא עזרה לי להיות פה בישראל", מספרת ויק ־ טוריה, שמכירה את רונית מהתקופה שהתגוררה בפתח־תקוה עוד לפני שהכירה את בעלה ועזבה שנה. 20 את הארץ לפני "המשימה העיקרית שלנו עכשיו היא לדאוג ולטפל באנדריי. לחפש מקום מגורים ולמצוא לו קבוצת כדורגל שבה הוא יוכל להמשיך את הפ ־ עילות שלו שבה הוא התחיל. דיברתי עם חברים טובים ואני מקווה שיסדרו לו להתאמן במכבי פתח־תקוה", מספרת ויקטוריה. משלחת של 'איחוד הצלה' נחתה ביום חמישי שעבר ברומניה במטרה להביא לישראל בטיסת פליטים שברחו מאוקראינה. בטיסה 160 חילוץ טון מזון. כמו 15־ טון ציוד רפואי ו 9 הועברו גם אנשי רפואה, שיסייע 30 כן הצטרפו צוות של לכוח החלוץ שפועל בגבול אוקראינה מולדובה.

קולות הירי, הפיצוצים, האזעקות, הלילות ללא שינה והדרמה שאליה נקלעו ויקטוריה רזניקובסקי תושבת

ו � בעיר מג 14 ישראל לשעבר ובנה אנדריי בן ה ־ ריהם אודסה, אילצו אותם בסוף השבוע לעזוב בהחלטה של רגע את מדינתם ולהגיע לאחר מסע ארוך לארץ בטיסת חירום של אירגון 'איחוד הצלה'. "המלחמה הזו גרמה לי להחליט לחזור לארץ", מספרת ויקטוריה רגע לפני שהיא עולה למטוס בעיר יאשי בצפון רומניה. "ההורים שלי ואחותי כאן. אני עוד איכשהו יכולה להסתגל לחזרה כי כבר הייתי פה בעבר, הדאגה שלי היא בעיקר לילד שלי". הניסיון לדובב לשיחה את בנה, אנדריי, לא צלח. הוא נראה עייף וניכר כי האירועים האח ־ רונים לא קלים עבורו. הוא גם לא מדבר עברית, למעט מספר מילים. "תכננו שהוא יסיים את הלימודים ואמרנו שאחר כך נראה מה נעשה", היא מוסיפה. "עכשיו הכל השתנה". ויקטוריה גדלה בישראל ולאחר שהכירה את

"המשימה העיקרית שלנו עכשיו היא לדאוג לאנדריי ולמצוא לו קבוצת כדורגל שבה יוכל להמשיך את הפעילות שלו כשוער מצטיין"

הטיפול באחד הפליטים

11

ידיעות פתח תקוה, בקעת אונו ˆ 11.3.2022