פתח תקווה 17.12.21

עדת ראייה // נעמי רייכמן /

neomi-ra@yedtik.co.il

מיכאל ברנט על רקע התמונות של זרח ורחל לאה צילום: אלבום פרטי | ברנט

אני אוהבת את המילה שוליים. הזאת. הרבה פעמים אני גם אוהבת את ההרגשה של להיות בשוליים. לא בס ־ ערת המרכז, קצת במרחק ממנה, אבל מחוברת. תמיד מחוברת. על זה חשבתי כשחיפשתי שולחן פנוי לשבת בו באירוע מיוחד שהתקיים במוצאי השבת הקוד ־ מים ועבר יחסית בשקט ומתחת לרדאר. בשוליים, חייכתי לעצמי ומצאתי בסוף שולחן בקצה אולם המבואה של אודיטו ־ ריום קלצ'קין במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. וגם מכאן, מהקצה של השוליים, אפשר 140 היה להרגיש את ההתרגשות של האנשים שהגיעו מכל קצווי הארץ, כולם ענפים ובני ענפים, לאחד מבוני הארץ הזו שאיכשהו נשכח ונשאר בשוליים עד שבא החימש שלו וחילץ אותו מתהום הנ ־ שייה. אומנם הוא עדיין נשאר בשוליים, אבל תסמכו על החימש, מיכאל (מייקל) ברנט שמו, שסבא רבא שלו היה בנו של בונה הארץ הנשכח, זרח ברנט, שהוא לא ישאיר אותו שם. ממש לא. × × × מהשורה בשיר של זרח ברנט? יורם טהרלב? כן. זרח ההוא או כמו שמיכאל הוגה כמ ־ נהג יהודי מזרח אירופה: זורח. "בבוקר לח בשנת תרל"ח", כתב טהרלב ושר אריק איינשטיין. "עת בציר הענבים יצאו מיפו על סוסים חמשת הרוכבים. "שטמפפר בא וגוטמן בא, וזרח ברנט לשיר הזה קראו "הבלדה על יואל מוישה סלומון" וזרח נשאר בו עם שורה זעי ־ רה. רק שבמציאות זרח ברנט היה רחוק מהשוליים. הוא פחות או יותר היה זה שהוביל את השיירה הזאת שאומנם יצאה מיפו לכיוון האדמות שלהן הם קראו פתח־תקוה, אבל לא רכבה על סוסים אלא על חמורים. ושלא כמו בשיר לפיו כולם ברחו מ"אדמות המוות" פתח־תקוה ורק סולומון נשאר. ממש לא. זרח ברנט נשאר וגם שם את כל הונו על הניסיון הקשה והטרגי ליישב את האדמות האלה. ו � הודפס בירושלים ספר זיכר 1929 ב־ נות צנוע של ר' זרח ברנט שהיה אז כבר . מהספר הזה כמעט לא נשאר זכר, 81 בן אבל מיכאל מצא בכל זאת שני עותקים ועתה דאג להוציא מהדורה חדשה, זהה למהדורה שנדפסה אז, באותה עברית עתיקה ומיוחדת וצירף לה גם תרגום באנגלית. ובמהדורה החדשה הזו, בעמוד , תיאר זרח ברנט את הגעתו בפעם 10 השנייה לאדמות פתח־תקוה: "בט"ו באב יצאנו בפעם השנייה אל אדמתינו בכדי ויואל משה סלומון, עם חרב באבנט...".

× × × הרבה הוא באמת לא ידע על משפחת ברנט. הוא לא תכנן לצאת למסע חיפושים, אבל לפעמים הייעוד שלך מוצא אותך. "היו לי רמזים שזה יקרה", מיכאל צוחק. "למשל תאריך באוקטובר 15 הלידה שלי. נולדתי ב־ 15 . זורח ברנט נפטר בתל אביב ב־ 1947 ." 1935 באוקטובר מלבד צירוף המקרים הזה אפשר למ ־ צוא עוד חיבורים בין שניהם. זרח ברנט היה איש דתי מאוד שהקדיש את כל חייו וכל הונו ליישוב ארץ ישראל. לא רק ממייסדי פתח־תקוה, הוא גם מבוני שכו ־ נת נווה שלום הנמצאת בדרום תל אביב, ממש על גבול יפו (מאזור התחנה בנווה צדק ועד מסגד חסן בק ומה שהיום נקרא פארק צ'רלס קלור). זרח ברנט יכול היה להמשיך לעשות הון ממפעל הפרוות שהקים בלונדון יחד עם אשתו רחל לאה ועם ילדיהם, אבל במקום זאת יצא להרפתקת יישוב הארץ הזאת. נפגש עם שועי עולם, שם את כספו על מבצעי יישוב הארץ ולא מעט כדי לעזור למתיישבי פתח־תקוה שא ־ חרי השנה הראשונה היפה נפלו עליהם קשיים גדולים של פגעי מזג אוויר ומח ־ לות וזרח חשש שהם לא יצליחו להחזיק מעמד. כשהכסף היה נגמר לו חזר זרח ללונדון כדי לצבור שוב הון, ושוב חזר לארץ ישראל ושוב פתח את הארנק כדי ליישב. בספר הזיכרונות שלו כתב ר' 17 בעמוד זרח ברנט: "בשנת תרמ"ב, שנת השמטה, עזבו כמעט כל האכרים את פתח־תקוה, והלכו באשר הלכו, אבל המייסדים, לא נחו ולא שקטו ובקשו תחבולות לקדם את פני הרעה שלא תחרב המושבה לגמרי. ועוד באותה שנה קנו מגרש רחב בכפר יהודיה הנמצא במרחק של מהלך שלושת רבעי שעה מפתח־תקוה, הצליחו לכונן ביהודיה מקום מושב וגם מרכז לעבודה... בפתח־תקוה נשארו אז רק יהודים אחדים בתור שוטרים ומפקדים על הנחלאות בלילות, אבל המושבה לא היתה יכולה להתפתח בהצלחה באופן זה...". × × × ככה מיכאל ברנט מרגיש, המחקר, עדיין לא תם. בוודאי גם לא מפעל הש ־ חזור והשיקום של מפעלות הסבא סבא רבא שלו בתל אביב, אבל גם במקומות אחרים בישראל. בערב הזה, שהוא כולו שנה לתחילת מבצעי היישוב 150 לרגל של הסבא רבא שלו, מיכאל מבטיח לעו ־ לם לא להרפות ולעשות כל מה שהוא יכול כדי לחשוף ולספר את סיפורו של ר' זרח ברנט, שכולם מכירים אותו כשו ־ רה בשיר, אבל הוא עצמו כרכים שלמים בהיסטוריה של יישוב האדמה בארץ הזו.

חמישה דורות מפרידים בין מיכאל (מייקל) ברנט לבין ר' זרח ברנט (שהוזכר ב"בלדה על יואל מוישה סלומון") ‰ המרחק הצטמצם מאוד כשמיכאל יצא למסע שורשים משפחתי ולמד עד כמה הסבא של הסבא שלו היה מעורב ביישוב ארץ ישראל ובמיוחד כמה כסף ומשאבים השקיע באנשים שהקימו את פתח־תקוה לא נשאר בשוליים

לקבוע בדיוק את המקום המתאים לב ־ ניין בתים. ובחרנו בגבעה. כשאף ראינו מרחוק את הגבעה שייחדנו למקום מו ־ שבנו. התקדמתי אני במהירות על הסוס והתנפלתי על הככר, נשקתי את האדמה, והרוויתיה בדמעות שמחה וגיל. כמוני עשו גם יתרי חברי, וכולנו ברכנו מקרב לב ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. הרגשתי אני כאילו נולדתי מחדש, ובמקום הזה היו הורתי ולידתי". × × × 140 את כל מיכאל לא מכיר האנשים שהגיעו לאודיטוריום קלצ'קין. אבל הוא רוצה להכיר. זה חשוב לו. זאת גם חלק מהשליחות שאליה הגיע ממש , השנה שבה חזר לתל 2014 במקרה ב־ אביב, העיר שבה נולד ושאותה עזב עם

המשפחה בגיל עשר לטובת לונדון, אנ ־ שנים היה שם, אנגלי יהודי, כך 58 גליה. הוא התייחס אל עצמו, כמעט לא מכיר את ההיסטוריה המשפחתית. מתבגר בלונדון, לומד הנדסה ואחר כך מנהל שנה בתחום 40 עסקים ועושה חיל במשך הנדסת המים. ורושם אקזיטים לחברות שהוא פותח. ועושה עסקים בעולם. באנ ־ גליה, ובצ'כיה, המדינה שממנה הוברחה אמו קצת לפני שהנאצים הגיעו אליה. אז עכשיו ברנט ג'וניור, שהוא כבר בן , אבל עם מרץ ואנרגיות של צעירים 74 ממנו בהרבה, עומד נרגש על מדרגות המבואה באודיטוריום קלצ'קין במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב ומברך את בני המשפחה שלו וממטיר עליהם תודות ומ ־ נחות של רגש שאי אפשר לטעות בהן והן מצליחות להגיע עד אליי, בשולחן שב ־ שוליים של השוליים.

30

17.12.2021 ˆ ידיעות פתח תקוה, בקעת אונו