פתח תקווה 23.09.22

מחכה לישועה הזאת כבר. הפגיעה שלו הייתה רב־מערכתית וכללה פגיעת ראש, כמות ניתוחים כזאת שכבר אי־אפשר לספור. היו רופאים שלא האמינו שהוא יחיה וגם אם הוא כן ישרוד אז הוא יישאר עם מוות מוחי. חבר רופא אמר לי 'תשמע, אין לו סיכוי. גם אם הוא יישאר בחיים המוח לא יתפקד'. הנס הגדול על אף הפסימיות הזאת, ישראל ואיטה לא היו מוכנים לדמיין תסריט אחר מלבד התעוררות מהתרדמת ושיקום. הם העבירו לילות שישי ליד המיטה בז ־ מירות שבת מעורבות בבכי, וכך גם את ליל הסדר כשכל מדינת ישראל הייתה בסגר של קורונה, וכל הזמן הזה לא איב ־ דו תקווה, עד שאחרי ארבעה חודשים הנס התרחש. "אני הייתי שם כשהוא פקח עיניים והזיז את הידיים אחרי ארבעה חודשים שבהם הוא היה בתר ־ דמת. ארבעה חודשים שבהם לא הייתה אופטימיות. היו לי ניסי־ניסים שזכי ־ תי להיות בחדר כשזה קרה. זו הייתה שמחה אדירה, בייחוד כשברקע הייתה פסימיות", מספר ישראל בהתרגשות,

קיבלנו על עצמו להיות הורים לתקופה הזאת עד שאפרים יחלים". במשך חצי שנה הם היו בנווה צוף. "עברנו לגור שם וחזרנו הביתה רק בש ־ בתות. הרצון היה לא להוציא את הילדים מהמסגרות, שיישארו במוסדות הלימוד שלהם", סיפר ישראל. "ישנו איתם, קיב ־ לנו את פניהם כשחזרו מבית הספר, דאגנו לאוכל ולכביסות ולכל מה שהם צריכים. כל אותו הזמן הבת שלי חדווה, שהיא אמא לחמישה ילדים, הייתה עוזבת מדי יום הכל ונוסעת לבית החולים כדי להיות עם איתי שהיה בטיפול נמרץ. היא טיפלה בו ומרחה לו משחות למרות שהוא שכב שם בתרדמת ובמצב קריטי". כששאלתם אחרי התאונה מה מצבו של איתי, מה ענו לכם? איטה: "לא אמרו שום דבר מלבד שמצבו קריטי. לא נתנו לנו שום תקווה או טיפת אופטימיות". ישראל: "שלוש פעמים קראו לנו שנ ־ שעות 24 בוא להיפרד ממנו כי יש לו עוד לחיות. עמדנו מול מנהלת המחלקה ואמרנו לה שהם ימשיכו לעבוד והקדוש ברוך הוא ישלח ברכה במעשה ידיהם. אלו היו שלוש פעמים מאוד קשות בחיים שלנו ומנהלת המחלקה הייתה עונה שהיא

"ראינו איך החלום שלנו הולך ומתג ־ שם. סערת הרגשות הגדולה שלי הייתה כשלקחו אותו לבית ספר בבית החולים ואחת העובדות הביאה לו כדור מגומי והוא אחז בו ומחץ אותו. לאחר מכן נתנו לו להחזיק שרקן בידיים והוא ליטף את הפרווה שלו. באותו רגע הבנתי שהוא הצליח להבחין בין הדומם לבין החי. לא הייתי בטוח שאני צודק אז מיד שאלתי אותם אם זה נכון מה שאני חושב והם ענו לי שזה בדיוק מה שחשבתי, שהילד יודע להבחין בין חי לדומם. באותו הרגע הבינו שהמוח עובד ומיד נכנסנו לתלם והתחלנו לעבוד איתו הלאה". איטה: "הצוות הרפואי הוכה בתדהמה. אנחנו עד היום בקשר טוב איתם. הם התייחסו אליו מעל ומעבר. הם התר ־ גשו יחד איתנו לראות את ההתקדמות שלו. החלק המרגש היה שהעבירו אותו מהמיטה לכיסא ובשבילנו זה היה דבר גדול מאוד. הראש שלו נפל כי הוא לא הצליח להחזיק אותו. עכשיו כבר יש אופטימיות גדולה, הם אומרים שהוא יתקדם ועוד ישתקם. הזיכרון לטווח קצר נפגע, אבל הוא היה מחונן לפני התאונה ונקווה שגם זה יגיע. עכשיו הוא לומד ללכת שוב בכוחות עצמו

ממנה. רצינו אבל קודם ביררנו שהפנים נשארו שלמות. כשהבנו שכן, נכנסנו לחדר, הפנים היפות שלה עדיין היו ורו ־ דות ומלאות חיות, בתוך שק ששמר על חום גופה כדי שאפשר יהיה לקחת את איבריה להשתלה. נתתי לה נשיקה ואמ ־ רתי 'עמדי לגורלך לקץ הימין' והלכתי לדלת היציאה. איטה הייתה אחריי, נע ־ מדה מולי ואז היא אמרה לי את מה שאני רציתי לומר לה באותו הרגע: 'מקבלים החלטה לעבור להתגורר בנווה צוף כדי לטפל בשלושת הילדים שנותרו בבית'. ידענו שמיד אחרי השבעה אלו יהיו החיים החדשים שלנו". איטה: "ידענו שהמשפחה של אפרים תצטרך להיות איתו בבית החולים ולהת ־ עסק בטיפול בו וזה היה ברור לנו שאנחנו הופכים מסבא וסבתא להורים בגלגול שני". ישראל: "ההחלטה הזאת היא מבחינת 'ישועת השם כהרף עין'. השם שלח לי פתרון באותו הרגע, קיבלתי הכוונה מל ־ מעלה איך לראות את המצב ברגע האמי ־ תי. ההחלטה הזאת ללכת לטפל בילדים הייתה מה שחיזק את הרצון שלנו לחיות וזו בעצם הייתה התרופה עבורנו. אנחנו לא אבא ואמא אלא רק סבא וסבתא, אבל

ישראל ואיטה גנץ השבוע

53

ידיעות פתח תקוה, בקעת אונו ˆ 23.9.2022