פתח תקווה אונו 05.01.24

"קיבלנו חיבוק אדיר מעם ישראל". גדעון ונלי באייר

בשבעה שלא ראו מעולם מישהו כל כך עדין ובו בזמן כל כך חזק. ברור שחששתי כשהילדים הלכו לצבא, אבל אחרי תקו־ פה מצאתי את השלום הפנימי, וליווינו אותם עם תפילות ותהילים". גדעון: "לא האמנו שישובץ למגלן. התפללתי שלא יפצעו אותו נפשית, אבל הוא נפל על יחידה מהממת ומצא את עצמו שם בצורה פנטסטית. הוא אהב את החברים אהבת נפש". מתי שמעתם על הפציעה? בצהריים 14.12- "הודיעו לנו ב שאוריה נפצע קשה. גם צוריאל ואודליה היו בעזה באותו הזמן, ובעקבות הפציעה של אוריה הוציאו אותם. שלחו מונית שלקחה אותנו לסורוקה, ובדיעבד אנחנו אומרים שקיבלנו עוד ארבעה ימי חסד: אוריה היה בלי שריטה, מונשם ומורדם, ויכולנו להיכנס לחדר ולהיפרד, לבכות. הוא ספג פגיעה מוחית קשה ולא היה הרבה מה לעשות. קיווינו לנס אבל הוא לא שרד את זה. אני לא יכול להכריח את אלוהים לעשות נס". קבורה מכובדת נלי: "האמת שבשבת לפני שנפטר, היינו בטוחים שיהיה נס. מכל העו־ לם התפללו איתנו, קיבלתי הודעות ממוסקבה, מאריזונה, מבית הכנסת ומכל הקהילות שלנו. אמרתי 'אלוהים, אלה תפילות של צדיקים, תעשה משהו. ביום ראשון בבוקר כבר אמרתי בשקט 'אבא בשמיים, אנחנו נותנים לך שתח־ ליט'. באותו היום נקבע מותו". גדעון: "מה שברור הוא שנמשיך הלאה, יש עוד ארבעה ילדים בבית ואוריה תמיד יהיה נוכח כאן. לא רצי־ נו תקשורת בהלוויה ולא בימי האבל, שגריר גרמניה הגיע להלוויה ובשבעה היו ח"כים וסגני שרים, וכולם באו בגו־ בה העיניים, וזה מה שחשוב לי. החיבוק האדיר שקיבלנו מעם ישראל שימח אותנו. הלוויה היתה ענקית, היו אנשים שלא הצליחו להיכנס לבית העלמין וכל בתי הספר במעלות יצאו לכביש עם דגלים כדי ללוות את אוריה. חברה סי־ פרה לנו שעמד לידה אדם חרדי שאמר שאינו מכיר את המשפחה, אבל הגיע כי חשש שלא יבואו להלוויה של גרמני נו־ צרי, וכמוהו היו עוד רבים. היו לנו חששות גם בנוגע לקבורה, אמרתי שאני לא רוצה אותו קבור בפי־ נה ולא מעבר לגדר. ואוריה קיבל חלקה סופר-מכובדת בבית העלמין הצבאי במעלות". ולמה קיימתם 'שבעה'? "הכרנו את מנהגי האבלות היהודיים בבית אליעזר, והיה לנו ברור שהמנהג של ה'שבעה' טוב גם למי שאיבד את היקר מכל וגם לאנשים מסביב. ובש־ בוע הבא אנחנו נוסעים לגרמניה, לקיים 'שבעה' גם שם. וברור לכולנו שממתין לנו עכשיו פרק חדש, שנצטרך להפ־ נים".

חברת משפחה: "בזמן שרבים עוזבים

את הארץ, הבאיירים מתגייסים לשירות קרבי וגם בני הדודים שלהם מגיעים מגרמניה כדי לשרת כאן"

"יש לילדים גדעון: אזרחות גרמנית, לא ישראלית, ורצינו שלא יחששו לנסוע לגרמניה ושיכירו את בני המשפחה שם"

הבאיירים מתגייסים לשירות קרבי וגם בני הדודים שלהם מגיעים מגרמניה כדי לשרת כאן". "אנחנו לא צברים, אנחנו קקטוסים", צוחק גדעון בתגובה, "אבל כן, הילדים גדלו פה והלכו לגנים ולבית הספר, כולם למדו ביסודי "ארזים" והמ־ שיכו לאורט. והיה לנו חשוב להקים בית חם ושהילדים ירגישו חופשיים להביא חברים, ובאמת באים אלינו מכל הארץ. תמיד יש פה חברים ולא פעם אנחנו יוד־ עים רק בדיעבד כמה אנשים ישנו כאן בסופ"ש. ישנים על הספה בסלון ועל מזרון בחדר המחשב, מבשלים במטבח והחברות של הבנות יודעות בדיוק איפה כל דבר נמצא". "ילד של אמא" בסיום התיכון רחל ואודליה, שתי הבנות הגדולות, התגייסו לפלח"ץ (פלוגת חילוץ והצלה) ואודליה משר־ תת שם כמ"פ. צוריאל משרת ביחידה 7 הרב ממדית והיה אמור להשתחרר ב באוקטובר, וכשפרצה המלחמה נשלח לעזה. אוריה שירת במגלן והיה בעזה מתחילת המלחמה, והבן הצעיר אליאב הוא תלמיד בכיתה י"ב. גדעון: "לאוריה היה אופי עדין, דאגנו מה יהיה איתו בצבא. הוא ילד של אמא, ילד של בית. נחבא אל הכלים, קצת נופל בין הכיסאות, לא הדומיננטי בבית. לא זה שעושה בלגאן ומספר בדיחות, אבל מאוד אהוב, זה שנותן חיבוקים, מביא פרחים לאמא ואומר מילה טובה עם חיוך". נלי: "כשהם היו ילדים וצוריאל התחיל לנעול את הנעליים של אבא, אוריה נעל את הנעליים שלי. והוא תמיד שם לב איזו שמלה מזמן לא לבשתי, ומעיר לי שהבו־ שם טוב. בעל נפש עדינה וגוף של ג'באר, כמו של אבא שלו. חברים שלו אמרו לנו

ישראל בצבא חזק, ומשפחות מגרמניה שבאו לבקר אותנו, שאלו על הצבא והחזקת נשק. אמרתי שאם הם נגד החזקת נשק, הם מוזמנים לשבת אצלנו בסלון אחרי שנזיז את הצבא מהגבול, וברור לכולנו שנישחט. זו רק שאלה של זמן. ואז נראה אותם מתנגדים לקיומו של צבא. כולנו ראינו מה קרה באוקטובר. המשמעות של נשק 7 ב בישראל היא ביטחון והגנה, ובגרמניה נשק מסמל הרג, ותמיד מישהו ישאל אותך כמה אנשים כבר הרגת. לקח זמן עד שהבינו שחיילים מצילים חיים ולא לוקחים חיים". "אנחנו קקטוסים" "אנחנו לא קהילות משיחיות ולא דווקא מכנסייה מסוימת או פסטור כזה או אחר. אנחנו מאמינים בתנ"ך ובברית החדשה ומה שמניע אותנו הם האמונה והאהבה לעם ישראל, ועל הבסיס הזה נעשית ההתנדבות. ההורים שלי באו מתוך אהבה לעם ישראל. אם אלוהים מאוד אוהב את עם ישראל ואני אוהב את אלוהים, אז לא יתכן שלא אוהב את עם ישראל. המתנדבים שלנו מגיעים מהקהילות ברחבי העולם, חלקם באים לשנה וחלקם נשארים מספר שנים. זו עבודה לא פשוטה, אבל אנשים אומרים לנו שהשנה שעשו פה היתה שנה מכוננת בחייהם. עכשיו יש קצת פחות מתנדבים וגם פחות דיירים, בגלל המלחמה". בית המשפחה בשכונת יפה נוף במעלות, הצמוד לבית אליעזר, הוא רחב ידיים וע־ רוך לקבל אנשים רבים. גם בתום שבעת ימי האבל, כשהבית לכאורה התרוקן, חברים של הילדים ושל ההורים יושבים ביחד בארוחת בוקר מאוחרת. "הם יותר צברים מאיתנו", אומרת אחת החברות, "בזמן שרבים כל כך עוזבים את הארץ,

"כשהילדים נלי: הלכו לצבא דאגתי, אבל אחרי תקופה מצאתי את השלום הפנימי, וליווינו אותם עם תפילות ותהילים"

"ההורים שלי גדעון: באו מתוך אהבה לעם ישראל. אם אלוהים מאוד אוהב את עם ישראל ואני אוהב את אלוהים, אז לא יתכן שלא אוהב את עם ישראל"

23 ידיעות פתח תקוה, בקעת אונו ˆ 5.1.2024