פתח תקווה אונו 10.9.21

מימין: ד"ר קגן, לנצמן ובן חיים. "אם כולם היו מחוסנים, לא היינו צריכים לפתוח את המחלקה"

אוזלת יד כשיש פתרון בדמות חיסונים ובכל זאת חלק מהאנשים בוחרים שלא לקחת אותו", היא אומרת. יש חולים או בני משפחה שלהם שלא התחסנו ומכים על חטא? "אני אישית לא ניתקלתי בתגובות מצד בני משפחה, אבל יש אחיות שמס ־ פרות על מטופלים שאמרו 'הייתי צריך להתחסן' ו'לא ידענו שזה יהיה ככה'. אנשים לא מאמינים שהמחלה יכולה להיות כזו קשה ולהביא לתוצאות קשות עד שמישהו מבני המשפחה שלהם חולה ורואים את מצבו". בעקבות מה שאת רואה במחלקה, איך את מגיבה לאנשים ברחוב שמפ ־ רים את ההנחיות? "אין ספק שכשאני נכנסת לחנות ורואה שרק אני ועוד כמה בודדים עם מסכה, עולה בי כעס. אנשים לא מבינים את הקושי ואת מה שמערכת הבריאות עוברת כדי להציל את החולים האלה. הדבר הכי בסיסי זה לעטות מסכה". את מעירה לאותם אנשים? "לא, אני מעדיפה להימנע מעימות. אני יודעת שהאוכלוסייה בשנה האחרו ־ נה מאוד בוערת ומספיק שתזרוק גפרור במקום הלא נכון כדי להצית מריבה ואש ענקית. אני מסתובבת עם ילדים קטנים ולא רוצה לחשוף אותם לסיטואציות כאלו". ספרי על התחושות בעבודה, במיוחד אחרי שכולם היו בטוחים שהקורונה מאחורינו. "כשאמרו ששוב פותחים את מחלקת הקורונה, קיבלתי את זה קשה מאוד. מב ־ חינתי החניון זה מקום שחור בחיים שלי. במקום שייחנו בו כלי רכב אתה מחנה מיטות של אנשים חולים מאוד ורואה את המוות כל הזמן. אתה מתאמץ שם מאוד, במיוחד עם כל המיגון, ותמיד נמצא במ ־ חסור של צוות ובעיות טכניות שונות כי אנחנו ממוקמים בחניון". ד"ר קגן מדבר על שחיקה ועייפות מצד הצוות. "אתה מרגיש מותש אבל לא פיזית אלא נפשית. אתה כל הזמן חוזר לאותו דבר ושוב מנסה ולפעמים נכשל ולא תמיד יש תוצאות. אנחנו כן מצילים אנ ־ שים בטיפול נמרץ ולא רואים אחוזים גדולים של תמותה, אבל אתה רואה את הייאוש של המשפחות, הפאניקה והקושי שלהן, וזה גל אחרי גל. בגל הקודם אמא שלי הייתה חולה קשה בקורונה והייתי בצד של המשפחה. אמרתי לעצמי 'יש לך את היכולת להיות ליד אמא שלך, אבל יש משפחות שאין להם את זה'. אז אני מאוד משתדלת לא להגיע למצב של שחיקה. אתן את כל מה שאני יכולה בשביל העם והמדינה שלי. אני מאוד מקווה לא לה ־ רים ידיים". "קשה לצפייה" הקושי הרב שבעבודה במחלקת טיפול נמרץ קורונה נובע מהטיפול בחולים, אבל גם בהתמודדות עם המשפחות

שמגיעות לבקר את יקיריהן, לפעמים בפעם האחרונה. מי שמלווה אותן במ ־ חלקה ואף בהתנדבות מלאה היא נטלי לנצמן, שעבדה בעברה כאחות במחלקה הפנימית והיום עוסקת יותר בעבודת מטה בבית החולים. נטלי פוגשת את בני המשפחה ("ללא התלבושת המיוחדת של המחלקה כדי שייראו את הבן אדם"), מסבירה מה מצפה להם ("מנסה להציג אור חיובי ולתת תק ־ ווה"), מסבירה להם כיצד עליהם לנהוג במחלקה ועוזרת להם להתמגן. "אנחנו בסיטואציה שכל אחד תומך במה שהוא יכול", מסבירה נטלי את הרצון להתנדב במחלקה לאחר שעות העבודה. "האחיות הן בחזית של כל המלחמה ואין לנו כוחות בלתי נגמרים. זה משהו שאני כן יודעת ויכולה לע ־ שות וזה מקל על הצוות שעובד בטיפול נמרץ שאת האנשים בו אני לא יכולה להחליף". איך המשפחות מגיבות כשהן נכנ ־ סות בפעם הראשונה? "בדרך כלל בשוק. טיפול נמרץ זו מחלקה קשה לצפייה. אז בדרך כלל הם נורא שקטים, מפוחדים, ועד שהם מגיעים לקרוב שלהם כל אחד מתנהג אחרת. לפעמים עומדים בשקט ומפח ־ דים לגעת, לפעמים לא יכולים לעזוב. יש כאלו שמביאים שוקולדים או דברים שהמטופל אהב לאכול למרות שהבן אדם לא יכול לנשום. חלק אחר מתפ ־ רקים ומתעלפים ואחרים נשכבים על הרצפה". איך זה משפיע עלייך? "אנחנו עובדים שנים בבית החולים ורואים המון סבל, אבל מה ששונה בקורונה שגם כשאנחנו יוצאים מבית החולים זה לא נעלם ונמצא בכל מקום. אתה יודע שזה יכול לקרות לכל אחד, ולכן יוצא לך לשים את עצמך במקום בני המשפחה ולחשוב מה היה קורה אם היית שם. היו מקרים שהמשפחות ידעו שזו אולי הפעם האחרונה שיראו את יקיריהן, אז אין לך לב לומר להן 'תצאו כי עברה רבע שעה'. לפעמים יש גם כאלו שלא מצליחים להחזיק את פרק הזמן הזה". יש משפחה שנחקקה לך בזכרון? "בגל הקודם היה בחור, קצין, שה ־ גיע ממשפחה חרדית מירושלים ואבא שלו היה רב שם. האבא הלך לרב שלו ושאל אם להתחסן ונענה שלא. בסו ־ פו של דבר הוא נדבק מהשכן ונפטר לאחר מכן. הבן הקצין כעס מאוד על הרב ועל השכן ופרסם מספר פוסטים בנושא. "במקרה אחר הייתה סבתא שפחדה להתחסן כי הייתה אלרגית לכל מיני דברים, אבל היא לא פחדה לטפל בנ ־ כדים שלה שהיו בחינוך מיוחד והד ־ ביקו אותה. לראות את התגובה של המשפחה שלה אחרי שהיא נפטרה ואת ההבנה שהמוות שלה היה יכול להימנע ואולי נגרם באשמתם, היה אחד הדב ־ רים הקשים. לדעת שגרמת למישהו יקר לאבד את חייו כי אתה לא התחסנת ולא שמרת, זה העונש הכי גדול. כל סיפור במחלקה יכול להיות תסריט לסרט דכאוני".

איך המצב משפיע עליך ברמה האישית? "אני לא חדש במערכת וכבר די מחו ־ ספס. אבל מה שהכי כואב לראות זה חולים צעירים שלא התחסנו בגלל הח ־ לטות אידיאולוגיות. אתה יודע שהמדי ־ נה הביאה חיסון, בזמן שבכל המדינות האחרות אין מספיק לכולם, והיא

מחוסנים, לא הייתי צריך לפתוח מחלקת טיפול נמרץ קורונה בגל הרביעי". עד כמה המחלקה ערוכה כרגע מבחי ־ נת קליטת מאושפזים? "נאלצנו להוריד מספר מיטות מטי ־ פול נמרץ הכללי כדי לפתוח את טיפול נמרץ קורונה. כרגע אנחנו עומדים בעו ־ מס, אבל אם כמות החולים תעלה זה יהיה הרבה יותר קשה, נתחיל להרגיש מצוקה ונאלץ לצמצם את הפעילות האלקטי ־ בית בבית החולים". במשרד הבריאות אמרו שיתנו עוד תקציבים. מה אתה חושב שצריך לע ־ שות כדי לשפר את המצב הנוכחי? "תקציבים זה תמיד טוב, אבל צריך להיות מוכנים מראש. הבעיה הכי קשה היא מחסור בצוות סיעודי. אם עכשיו אקלוט את האחיות הכי טובות שיש, ייקח לי זמן לעשות להן הסבה עד שיוכלו לעבוד כאן בטיפול נמרץ קורונה. בעיה נוספת היא שהאוכלוסייה לא משתפת פעולה, כולל חוסר רצון להתחסן, אי־ שמירת מרחק ואי־עטיית מסכות". אלו פידבקים אתה מקבל מהצוות? "שהם עייפים ושחוקים. כדי לעזור להם, יש שירות פסיכולוגי שמקיים מפגשים שונים. בנוסף, יש אנשי צוות שאנחנו נותנים להם להתרענן יותר. עם זאת, לעבוד בטיפול נמרץ זו שלי ־ חות והם מרגישים שחוץ מהם אף אחד 40 לא יוכל לעשות את זה. כשאדם בן שבגל השלישי היה במצב קטסטרופלי ושרד מגיע עם כל המשפחה להגיד תודה ושהצלנו את החיים שלו, זה נותן כוח להמשיך".

רק מבקשת 'לכו להתחסן' וע ־ דיין לא הולכים. ואז ממצב שהצעירים בטוחים שלא יקרה שום דבר, כן קורה משהו ואתה רואה את המשפחה שכן מחוסנת נכנסת להיפרד ממנו, אלו מקרים שאתה לוקח איתך. כמו כן, בגלל הגל הנוכחי הילדים כמעט לא ראו

אותי ולא יצאנו לבלות איתם בחופש כי לא היה זמן. הם אמנם גאים ומספרים מה אני עושה, אבל הם מבואסים שאני או בטלפון או בעבודה". נוכל להתגבר על הנגיף מתישהו? "אם כל העולם יתחסן, נתגבר על הנ ־ גיף, אבל זו מחלה מתעתעת שיכולה להשתנות עם כל מיני וריאנטים. בסוף ננצח השאלה באיזה מחיר ומתי". "מותש נפשית" מי שחווה היטב את הקושי במחלקת טיפול נמרץ קורונה היא תמר בן חיים, אחות במחלקה שנמצאת במערכה הר ־ פואית מהרגע הראשון. "בגל הנוכחי אנחנו יותר מיומנים, אבל יש תחושה של

13

ידיעות פתח תקוה, בקעת אונו ˆ 10.9.2021