רחובות 11.07.25

עו"ד זהר רון || עולם הזוהר

zrzron@gmail.com

"אלף עימותים קטנים שהפכו אותנו לאנשים צילום: | " עייפים shutterstock

לא בגידה, לא משבר כלכלי ולא אירוע דרמטי: ניקול וארז התגרשו פשוט כי התעייפו מן הריבים הקטנים, המתח הבלתי "בחרנו להפסיק לסבול ביחד" ‰ נסבל ושדה הקרב המתמשך השקט שאחרי המלחמה

היה חיוך. דחיתי את שעת החזרה הביתה כמה שיותר. חיפשתי תירוצים להתרחק". , אחרי התלבטויות רבות ולא מעט פחדים הם הגיעו יחד – ולראשונה גם בשיתוף פעוש לה – אל משרדי. בתהליך רגוע ומכבד ניסחנו ביחד הסכם ברור הכולל הסדרה כלכלית וחש לוקת רכוש. הם ידעו מה הם רוצים: לא כסף, לא נקמה, לא מאבק – רק שקט. המטרה הייתה להיפרד בצורה שתכבד את מה שהיה, ותשאיר לכל אחד מהם אוויר לנשימה. אומרת ניקול בכנות. “אנחנו לא חברים”, “אנחנו פשוט שני אנשים שבחרו לא לסבול יותר. והבחירה הזו הצילה אותי”. ברוכים הבאים לחיים השקטים והשלווים. סוף שקט לסערה ארוכה. .1 מה למדנו מהמקרה של ניקול וארז? לפעמים הקשר נגמר הרבה לפני שנפרדים. כשאין תקשורת גם קשר עמוק עלול להישחק. ש � . חיים מלאי ריבים שוחקים את הנפש. ה 2 חיקה היומיומית הורגת את הקשר. . הילדים גדלים וההורים צריכים לחשוב גם 3 . ליווי 4 על עצמם. מגיע להם לחיות בשקט. משפטי נכון יכול להפוך פרידה כואבת לפש רידה נכונה. . ריב תמידי הוא לא גזירת גורל – לפעמים 5 הפרידה מביאה את השקט הנפשי שכל אחד כל כך צריך.

למראית עין, חייהם של ניקול וארז 50 (שמות בדויים), בני זוג בשנות ה לחייהם, נראו מסודרים: שני ילדים בוגרים ומוצלחים, בית נאה, הכנסה יציבה, טיולים לחו”ל, חברים, ארוחות שישי. אבל מאחורי הקלעים התנהל מחול מתמיד של חיכוכים: על איך לדבר עם הילדים, כמה כסף לתת להם, איך לבלות את סוף השבוע ומי יפנה את הכלים. לכל דבר התלווה טון צורם של אכזבה ושל סבלנות שנשחקה ונגמרה. לא הייתה שם שנאה, אבל המתח שהצטבר הפך לבלתי נסבל. הסביבה כבר לא הילדים כבר לא גרו בבית. הייתה תירוץ, וכל אחד מהם התחיל להרגיש שהוא פשוט לא רוצה להיות שם יותר. לא רק שלא רצו לבלות יחד – הם לא רצו לראות זה את זו. כל מפגש הפך לחשש, כל שיחה לפוטש נציאל לפיצוץ. מספרת ניקול. “זה לא היה ריב אחד גדול”, “אלו היו אלף ריבים קטנים, שהפכו אותי לאדם עצוב ועייף. יום אחד פשוט הבנתי: אני לא רוצה לחיות ככה”. גם ארז מתאר את אותה תחושת עומס: “הייתי מגיע הביתה והלב שלי היה מתכווץ. לא רציתי לפתוח את הדלת. לא בגלל משהו קונקרטי – פשוט כי הבית כבר לא היה מקום טוב בשבילי. לא הייתי אני. לא היה שקט, לא

"הייתי מגיע הביתה והלב שלי היה מתכווץ. לא רציתי לפתוח את הדלת, פשוט כי הבית כבר לא היה מקום טוב בשבילי. דחיתי את שעת החזרה כמה שיותר. חיפשתי תירוצים להתרחק"

12

11.7.2025 ˆ ידיעות ראשון, רחובות