רחובות 31.3.23

ריקי חן יהונתן זיק של תקווה מובילת המחאה בגדרה, ריקי חן יהונתן, מסתכלת לאחור ומרוצה מהיענות האנשים הרבים לצאת לרחובות מסיימת כל כתבה שלה, אילנה דיין בעת האחרונה, עם המשפט... "תבדקו באיזה צד אתם רוצים להיות". הצד שלי ברור לי ולכן אני אקטיביסטית קהילתית וחברתית (א־פוליטית) פועלת ומפעילה עם הצוות שלנו, את המחאה עוד מעידן בלפור, והיום בעידן קפלן והמהפכה השלטונית. ביום ראשון השבוע הייתי בבר מצווה של הנכד של אחי בבני ברק כשהכל התחיל לק ה רוס, הודיעו בקבוצות של דגל"ש ואחרות 'בואו לקפלן'. היות והייתי מטר ליד, עזבתי הכל ובאתי, לא לפני שתיאמתי עם הצוות שלנו (צומת גדרה־מחאה) הודעה מדרבנת לכל המפגינים שלנו – "צאו להפגין". המ ה שפט הזה "אנשים נקראו לדגל" קרה מעצמו. בקפלן אלפים על אלפים, מנחם בגין, איילון, מדורת השבט, א.נשים הולכים הלוך וחזור לאורך הכבישים, שרים ומאוחדים, אין במה מרכזית, אין דוברים, אין מוזיקה ומסכים. יש רק עם ישראל אותנטי שרוצה להיות חופשי בארצו, שרוצה שיקשיבו לו, שרוצה דמוקר ה טיה. הסתובבתי מחייכת, בוכה ומבינה באמת שזה המאני טיים, להיות או לחדול, הסוף של ההתחלה או ההתחלה של הסוף. במקביל מדווחת לחברים בבית על מאות הא.נשים שנענו לקריאותינו והגיעו לתחנה המרכזית בגדרה עם דגלים, תופים וצפצפות י � . גם אצלנו היה נ 40 וחסמו קצת את כביש סיון דריסה, והכל בסדר. לפנות 3:30 . המושג שסע צץ לי שוב בלב בוקר הגעתי הביתה, מה ילד יום? אני רוצה להיות אופטימית. למה? בזכות אלפי לבבות הנייר הקטנים שפוזרו על הכבישים בקפלן, ובזכות שירת התקווה של החברים שלי בצו ה מת גדרה באמצע הלילה. יש מקום להמשיך את המחאה ואף להרחיבה. בחודשיים הקרובים יתברר אם ישראל נעצרה לפני התהום, או אם היא שוב הולכת להתרסק. מה שמעודד אותי זו ההיענות והזרימה של האנשים לבוא לעמדות המחאה. יש זיק של תקווה. אני יודעת באיזה צד אני ומה אני עושה למען מי. אני אופטימית חסרת תקנה. ¿ אני רוצה להיות אופטימית. למה? בזכות אלפי לבבות הנייר הקטנים שפוזרו על הכבישים בקפלן, ובזכות שירת התקווה בצומת גדרה

המחאה בגדרה. שירת התקווה | בצומת צילום: פרטי

"אנשים אחים אנחנו" ) תומך ברפורמה וגם בדחייתה וקורא לאחדות בחברה 49( היזם והיועץ האסטרטגי גילי (גיל עד) כהן

ה � כשחברים שלי מהקפה, מהשכונה ומ בתחילה נפגעתי עבודה, יצאו להפגין נגד הרפורמה המשפטית - שהאמנתי ועודני מאמין שנדרשת למדינה ולדעתי רק תחזק את הדמוקרטיה ותשיב את האמון בבג"ץ ובמערכת המשפט. הרגשתי שהם לא משלימים עם תוצאות הבחירות והיו לי אינספור הוכחות מבוססות נתונים ותילי תילים של טיעונים מדוע אסור לעצור. ככל שחלף הזמן והימים נקפו, טיעוניי השתכללו והושחזו, אבל ביחס ישיר גם המרחק ביני ובין חב ה ריי רק הלך וגדל והעלבון נבט והפך לכעס גלוי. הם נראו לי אנטי־דמוקרטיים, בכיינים, לא מקבלים את רצון הבוחר, מתנשאים ולא ציונים. התרחקתי, עד שכמ ה עט התנתקתי. לאחר קריאות הסרבנות ומצעדי השפחות הפוגעניים, עמדתי לחתום סופית את גט הכריתות בי ה נינו, עד שראיון אחד תפס אותי לא מוכן. זה היה הראיון של נדב ארגמן ראש השב"כ לשעבר. אדם לא פוליטי, ציוני, אוהב ישראל, ושפת הגוף שלו שידרה לי שהאדם שלא חשש מדבר, כעת חש מאוים. אי־נוחות שהפגין מול קני המצלמות איים עליו הרבה יותר מאשר קני הרובים של גדולי האויבים ונראה היה לי שהוא מעדיף אלפי מונים את הסמטאות של עזה, על פני מסדרונות האולפנים המפונפנים. בכל מילה שלו חשתי את הבעתה, את החשש, את האמונה - שב ה עיניי הייתה כל כך מנותקת - שישראל תהפוך לדיקטטורה. הבנתי שכנראה יש משהו שאני מחמיץ בתמונה המלאה. ניתחתי את המצב והבנתי שכשלנו בהסברה וכנראה משהו השתבש בעוצמה בה הובלנו את המהלך. למרות שאני עדיין משוכנע, שבעבור חלק ממנהיגי המחאה, הרפו ה

רמה היא רק אמתלה להפלת הממשלה, הרי שעתה הפנמתי שבעבור רוב המוחים שהם אוהבי המדינה מדובר בחשש אמיתי וכנה. הבנתי גם שהפתרון אינו בהתרסה, אלא דווקא בהכלה. הפגיעה בכלכלה לא ערערה אותי וגם לא איומי הייטק. אלא דווקא ההבנה שיש כאן סדק אמיתי בחברה ויש כאן קבוצה שחושבת בצורה שונה לחלוטין ממני, ומשוכנעת בכל ליבה שאם החקיקה תעבור במלואה, יחרב עליהם עו ה למם והם לא יעברו על כך בשתיקה. שיננתי לעצמי את הציווי בתורה: "לא תיקום ולא תיתור ולא תשנא את אחיך בלבבך". אף על פי שחלקם אמרו לי בפה מלא ובעיניים רושפות שנאה שאינם אחים שלי ולא רו ה צים להיות כאלה, הרי שבעבורי הם תמיד נשארו אחיי, גם כאשר אני חולק עליהם לחלוטין. חשתי כי אנחנו צועדים לעבר נקודת אל־חזור. זה לא היה פחד מתוך אימה, אלא חשש מתוך אהבה. אהבה למדינה, אהבה לארץ ישראל שבנינו יחדיו - עו ה לים ממזרח אירופה, מרומניה, מתימן, מגרמניה, ממרוקו, מתוניס וממקומות רבים בעולם. יחדיו הפרחנו את השממה, יחדיו הפכנו את ישראל להיות המדינה הכי מדהימה בעולם, מדינה שאין לה תחליף. אני לא רוצה רק למות יחד עם אחיי, אני רוצה בכל מאודי גם להצ ה ליח לחיות ביחד איתם. אני מוכן לפשרות, אני חושב שצריך להעביר את הרפורמה החשובה, אך לעשות זאת יחד ובהסכמה רחבה. אני מבקש לומר היום לאחיי אהוביי, שלמרות שניצחנו בבחירות, אם אתם לא תרגישו חלק מהמדינה הזו, אז עוד ניצחון כזה ואבדנו. כאשר אח מנצח אח, כולם מפסידים. ¿

גילי כהן

"אני מבקש לומר היום לאחיי אהוביי, שלמרות שניצחנו בבחירות, אם אתם לא תרגישו חלק מהמדינה הזו, אז עוד ניצחון כזה ואבדנו"

11

ידיעות ראשון, רחובות ˆ 31.3.2023