רמת גן 04.11.22

עדת ראייה // נעמי רייכמן neomi-ra@yedtik.co.il

שבועת הזיכרון בנובמבר, מתחת לפוסטר קצת מקומט ונוגע ללב, הגיעו עשרות לאנדרטה 4- שבוע בדיוק לפני ה לזכר ראש הממשלה יצחק רבין שבמקום הרצח, לשיר עם אנשי "משמרות השלום והדמוקרטיה"

מ � עד הר את הישורת האחרונה ה זור מול העירייה עשינו כבר בריצה קלה. מתישהו הבנו ששתינו מאחרות לאותו אירוע, אבל רק על אי התנועה בין מעברי החצייה, נאלצות לעצור ולעמוד ברמזור האדום, התפנינו להעביר חיוכים. "הר מ עות", היא אמרה והצביעה לכיוון אזור האנדרטה שהוצבה במקום בו נרצח יצחק רבין. "סוף הרעות", הנהנתי, חייכנו שוב וחצינו את הכביש. מצאנו מקום בין עש מ רות האנשים שהגיעו לשיר עם "משמרות מגיעים 1995 השלום והדמוקרטיה" שמאז לפה מדי יום שישי אחר הצהריים. אבן גבירול בשעות האלה של ימי שישי

× × × ש � תולים אנשי "מ מעל המדרגו ת מרות הדמוקרטיה" מדי יום שישי פוסטר של יצחק רבין. פוסטר קטן, מקומט, ישן. ת � יש במראה הזה של רבין, שקמטים מ קמטים עליו, משהו נוגע ללב ממש, עדין ועצוב. הדוברים (ביניהם ח"כ אפרת רייטן, אפרת דובדבני שהייתה מתאמת הסיורים והפעילות של יצחק רבין ועמדה לא רחוק ממנו בליל הרצח, סנדי זילבמן – חברה ב"משמרות השלום והדמוקרטיה", אל"מ

סובול לשאת דברים. סובול דיבר על ההיבריס של המדינה ושל העם וההח מ לטה לשלוט על עם אחר. הסתכלתי על תמי. היא קלטה את המבט שלי וחייכה. "בשביל אבא", לחשה לי. בשבילי, שגם אני אף פעם לא הצבע מ תי לרבין, המילים האמיצות של סובול היו כמו מים חיים. × × × בכיכר הייתי כמובן בהפג ה בנובמבר. צעירה 4 מלכי ישראל בערב ה שלא מבינה הרבה, אבל רציתי שלום והיה

הנהג את עוצמת הרדיו כשלאה רבין הת מ חילה לדבר. רחש לא נשמע באוטובוס. רק נוסעים מתפרקים בבכי 50 בכי. יותר מ מטלטל. את הרגעים האלה לא אשכח לעולם. × × × בקהל. לא לא הכרתי אף אחד מבין האזרחים הוותיקים ולא אף אחד מבני גילי או הצעירים יותר. כמובן שלא מהנערים והנערות ומעט הילדים שהגיעו לשיר באנדרטה ביום שישי.

במיל' עופר בורין שסיפר איך הניח על האנדרטה את הדרגות שלו ועוד) ממשיכים לספר על רבין שלהם ואחר כך כולם שרים "התקווה",

אנשי "משמרות השלום והדמוקרטיה" מניחים פרחים על צילום: | האנדרטה אלבום פרטי

כבר הופך שקט והשירה שלהם את "הרעות" ו"שיר לשלום" ושירי פלמ"ח נוס מ פים שוטפת לאט ורגוע את הרחוב. אני לא יכולה לספור כמה ימי שישי עברתי כאן בזמן שהם שרו, חולפת על פניהם ואף פעם לא נעצרת. הפעם רציתי להגיע. כנראה שלא הייתי לבד עם הרצון הזה כי בשישי האחרון הגי מ עו הרבה יותר אנשים מאשר בדרך כלל והייתה באוויר ערבוביה של חגיגיות, דרי מ כות ומתח. בכל שנה, ככל שמתקרבים לתאריך שבו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, הכל נהיה יותר דרוך ומתוח. והשנה עוד יותר. × × × על מועדי העצרות הגדולות לזכרו של ראש הממשלה ועל מיקומן תמיד יש מריבות כוח. אבל על המעשה המדהים של הבאים לשיר ליד האנדרטה מדי יום

מניחים שושנים אדומות על האנדרטה ומתפזרים הביתה. אני תקועה עם הפוסטר המקומט של רבין. לא עוזב אותי. × × × יום ולא רק איתו. קודם הלכתי בפעם הרא מ שונה בחיי למוזיאון שב מ מרכז יצחק רבין. למה לא באתי עד היום? לא יוד מ עת. אגב, בשבוע הזיכרון בנובמבר, 4 (מהיום, ה- ) תהיה הכניסה 10 ועד ה למוזיאון בחינם. כשהסתכלתי על הפוס מ טר התלוי מעל האנדרטה חשבתי על סרטון קצר מ צר שראיתי יום קודם לכן במוזיאון. סרטון כמעט

חבוי, יש סיכוי שתפספסו אותו מרוב עושר פריטים ומוצגים. רואים בו את משפחת רבין הגרעינית יושבת מס מ ביב לשולחן חג. לפי הבגדים שלבשו . אולי תחילת 70 זה נראה כמו שנות ה- . לא אירוע גרנדיוזי. אירוע 80 שנות ה משפחתי. שומעים את לאה מציעה עוד פרוסה ממשהו. עשר שניות סרטון שחו מ זר על עצמו בלופ ובאוזניות נשמע יצחק רבין אומר משפטים שנדמה לי שאנחנו כבר לא רגילים לשמוע: "אני חושב שמה שקיבלתי בבית יותר מהכל זה היה הנ מ כונות לעשות את מה שצריך. ללא הרבה שאלות. ללא חיפוש התכלית האישית. זה נשמע בומבסטי, אבל זו אמת שחייתי איתה וזה אחד הדברים העיקריים שקבעו מי אני". יהי זכרו ברוך.

שישי, נדמה לי שיש קונצנזוס. או לפחות אין התנגדות. בטח לא נרחבת. אולי כי המארגנים מקפידים תמיד לומר ש"זה לא פוליטי". זה מה שהביא את תמי, האישה שרצה יחד איתי ואיחרנו יחד. זו גם הפעם הראשונה שלה באירוע הזה. היא הגיעה בגלל אבא שלה. "זה לא שהוא היה בא לשיר פה", סיפרה. "אבל הוא אהב את רבין מאוד. לפני חצי שנה נפטר. חשב מ תי שלבוא היום יהיה מעשה לכבודו וגם קצת לזכרו. אני לא מאנשי רבין. אף פעם לא הצבעתי לו או למפלגה שלו, אבל את אבא שלי אהבתי מאוד וגם הרגיע אותי שזה אירוע לא פוליטי". אבל זה היה פוליטי. אולי אי אפשר שזה יהיה לא פוליטי. במיוחד כשמזמי מ נים את המחזאי, הבמאי והסופר יהושע

לי קשה עם ההסתה. מההפגנה ריחפתי משמחה הביתה לדירה שבה גרתי אז לא רחוק משם ברחוב ריינס. חשבתי שמ מ עכשיו יהיה בסדר. את הלילה שירד עלינו, שחור ומפ מ חיד, העברנו השותף שלי אז ואני בחדר שלי. עד אותו יום בקושי החלפתי איתו מילה. ידעתי שהוא מירושלים, שהוא מסודר באופן קיצוני וזהו פחות או יותר. בבקרים הוא נסע ללמוד באוניברסיטה ואני נסעתי לעבוד. הלילה ההוא כפה עלינו איזה יחד קצת מעיק. שתקנו רוב הזמן. לאט לאט חלחל השם יגאל עמיר לתודעה שלי. לאט לאט הסכמתי לתת למילים של הטלוויזיה לשכנע אותי שזה מה שקרה. יצחק רבין נרצח. בבוקר תל אביב הייתה שקטה. שקט לא טבעי. באוטובוס בדרך לעבודה הגביר

דינה לוין פלר היא מאלה שמגיעים לכאן בכל שבוע. ביום שישי בצהריים היא נש מ בעה שהיא וחבריה ימשיכו לבוא. "בגלל השיח", היא אומרת לנוכחים. "אלפי אנ מ שים לאורך השנים נעצרו לידנו והצטר מ פו לשירה וגם לשיחות על הדמוקרטיה". מוחאים לה כפיים. כמה דוברים קוראים להם "קדושים". השורות האלה נכתבות לפני יום הבחי מ רות, הרבה לפי המדגם ועוד יותר הרבה לפני תוצאות האמת. גם כשכל אלה יגיעו לא אשנה את מה שאני כותבת עכשיו: כל כך הרבה נעצרו לידם לאורך השנים לדבר על הדמוקרטיה הישראלית, אבל היא בכל זאת חולה אנושה. גוססת. הרצח של יצחק רבין גזר עליה מוות, אבל עוד לפניו היו סימנים וסימפטומים שרק החריפו עם הש מ נים.

28

4.11.2022 ˆ ידיעות תל אביב, רמת גן