רמת גן 16.09.22

neomi-ra@yedtik.co.il

בפעם הבאה אולי בכיכר הבימה? צילומים: אלבום פרטי |

מאות הגיעו להקרנה מיוחדת של "ריקוד מושחת" לסרט ‰ מבוגרים 35- ברחבת הסינמטק לרגל חגיגות ה וצעירים הריעו לג'וני ול"בייבי" שעל המסך ‰ יש מסרים על פמיניזם וסולידריות שלעולם יישארו רלוונטיים גו בייבי, גו

בקהל הרבה מאוד צעירים. גם נערים ונערות. ספק אם הם מכירים את הסרט הזה. לידי ישבו תאומות בנות ה � שאמא שלהן, אלונה, לא הספיקה ל 15 גיע לתחילת הסרט בגלל שיצאה מהע ה בודה מאוחר. כשהסרט נגמר היו לאלונה דמעות בעיניים. גם לי. הצגתי את עצמי. היא חייכה. שאלתי אם מותר לשאול למה היא אוהבת את הסרט הזה. "אוחח", אלונה נאנחה. "זה היה הסרט הראשון שאני ומי שאחרי זה נהיה בעלי, הלכנו לראות יחד. עד הסרט עוד דשדש ה נו. לא היינו סגורים. אחרי הסרט הפכנו לזוג. היינו קוראים אחד לשנייה ג'וני ובייבי". התאומות שלה (יש עוד שני אחים בו ה גרים בבית) מאשרות שגם היום זה ככה. לפעמים נפלטים לאבא-אמא מהפה איזה ג'וני ובייבי קטנים. "ואת?", היא שאלה אותי. "יש לך סיפור על הסרט הזה?". חייכתי עכשיו גם. "הערצתי את פטריק סווייזי", התחלתי לספר. "אחד השותפים שלי בדירה, ניר קוראים לו, עשה לי הפ ה תעה. ביומולדת שלי הוא הזמין המון חב ה רים שלנו וכשנכסתי הביתה כולם חיכו לי בשקט ואז הוא אמר: 'יש לי מתנה מיוחדת בשבילך. יצרתי קשר עם מועדון המערי ה צים של פטריק סווייזי בישראל. הם עזרו לי להגיע אליו. סיפרתי לו עלייך והוא שלח לך את הגלויה הזאת'. הוא נתן לי גלויה שמצד אחד נראו הפנים של סווייזי ומהצד שני היו כמה מילים שכותבים למעריצות. התחלתי לבכות מהתרגשות. לקח לי חודשים לגלות שזה היה סתם. הוא עבד עליי. חשב שאני אעלה תוך שנייה על הבדיחה ונצחק, אבל אני האמנתי לו ולא היה לו אומץ לספר לי". התאומות נקרעות מצחוק. אלונה מחייכת ושואלת אם אפשר לחבק אותי. בדרך הביתה שלחתי וואטצאפ לניר ארז, השותף והחבר האהוב אז והיום המ ה נהל האומנותי של בית הספר ניסן נתיב. "תגיד, אולי שמרת את הגלויה? אני לא מוצאת אותה אצלי". הוא ענה שלא והוסיף חיוך: "את לא זוכ ה רת שקרעת אותה לגזרים?".

הייתי משוכנעת שאהיה שם לבד. דמיינתי איך עוברים ושבים חו ה תכים את הרחבה שמול הסינמטק, רצים מפה לשם, עסוקים בדברים רציניים ומסתכלים בתדהמה איך אישה יושבת שם לבדה וצופה בסרט. דמיינתי מה הם (וגם הנהגים שתקועים בפקק העצום מול הרמזור שמוביל לאבן גבירול מאז החלו עבודות הרכבת) חושבים עלי וכבר הייתי נכונה לוותר, אבל זה היה חזק ממני. אז אני אהיה לבד ברחבה, ניחמתי את עצמי. לא נורא. ונסעתי לסינמטק, שם התקיימה ביום חמישי שעבר הקרנה פתוחה לרגל שנים ליציאת הסרט "ריקוד מושחת". 35 ידעתי, אמרתי לעצמי כשהגעתי בשעה . עשרות פופים מפנקים צמחו מתוך 19:00 דקות 45 הרחבה ורובם נשארו מיותמים. אחרי כן כבר הייתי בשוק. מאות היו שם. איש. 300 בהערכה גסה נראה לי שהיו אולי אפילו יותר. למארגנים כדאי כבר להתחיל את התיאומים וההכנות לקראת שנת היובל לסרט הקאלט. צריך לוודא שכיכר הבימה תהיה פנויה. × × × שהחלה ההקרנה קרו שני קצת לפני דברים במקביל: באנגליה "גשר לונדון נפל" וברחבת הסינמטק נפתחה מלחמת הפופים הראשונה. לרבים מיושבי הספסלים לא התחשק לשבת על הספסל החשוף אז הם ריפדו את התחת ואת הגב בפופים שקטפו מהרצפה. כשמצוקת המקומות החריפה ביקשה מהם אחת המפיקות מהם לוותר על הפופים כדי לאפשר לעוד אנשים לשבת. כל תחנוניה לא עזרו. הם סירבו. "אין לך תג של מפיקה", אמרה לה אישה ממרום העשור השישי או השביעי לחייה, שהגיעה להקרנה עם בקבוק יין, כוסיות פלסטיק וכמה חברים שריפדו את עצמם כמוה. המפיקה הבטיחה להוציא להם כיסאות מהסינמטק, רק שיוותרו. הם המשיכו לסרב. כשהגיע אחד מהמארגנים שוב ביקשה האישה לראות תג תפקיד. לא היה לו אז מנהיגת הסרבנים המשיכה למרוד. בסוף, די בכוח, הוא הפריד אותה ואת שכניה מהפוף. הכי לא ברוח הסרט.

× × × כשהגיע "ריקוד מושחת" ,1987- ב לישראל, הייתי בתחילת שירות צבאי בח ה וות השומר. מורה חיילת ומ"כית של "נערי רפול". הייתי חדורת תחושת שליחות וב ה טוחה שאפשר לתקן את העולם. המפגש הראשון שלי עם ישראל השנייה, השלישית וגם הרביעית טלטל אותי. הייתי בטוחה שקיימת דרך, שאנחנו יכולים להתגבר על שסעים ומחלוקות שאת עומקם וכאביהם ממש לא הבנתי אז. יידרשו שנים כדי שא ה בין באמת ואפגוש בגובה העיניים את הב ה דלי המעמדות והקיפוח הממסדי המובנה. הגעתי לתל אביב חמש-שש שנים אחר כך ונחשפתי לסרט הזה. בדירת השותפים , הדירה הראשונה של 50 ברחוב מלצ'ט בעיר, זה היה הסרט שראינו הכי הרבה. כלומר אני ראיתי. הייתה לנו הקלטה פי ה ראטית ששחקנו. כלומר, אני שחקתי. שני השותפים שלי אז לא הפסיקו לצחוק עליי. עניין המעמדות, הקאסטות המערביות שאנחנו נולדים לתוכן ומתקשים לפרוץ מהן, דיבר אליי מאוד כבר אז. אבל זאת הייתה בייבי (ג'ניפר גריי), הצעירה הת ה מימה שרוצה לתקן את העולם, שכבשה אותי לגמרי. והיה גם את פטריק סווייזי. ג'וני. הצעיר שאבא שלו רשם לאיגוד הצבעים, אבל הוא רצה לרקוד, והבנות והנשים הלבנות והפריביליגיות רצו שהוא ירקוד ושילמו בכסף של הבעלים העשירים שלהן כדי שהוא ירקוד להן ברחבה וגם בהופעות פרטיות ואינטימיות. והייתי קצת שוכחת מכל התיקון עולם הזה וטובעת בעיניים הכחולות שלו ובתנועות שלו כשהוא רקד

ממבו או פצ'נגה עם בייבי או בלעדיה. × × × , לראות את הסרט עכשיו אחרי כל השנים שעברו ובעיקר אחרי מהפכת המי טו, היה קטע. דמותה של בייבי, נערה פמיניסטית אמיצה, תמימה ופראית, עיוורת ומפוקחת, חכמה ומטופ ה שת, לא איבדה מכוחה עם השנים. בגלל זה בכל פעם שהיא הפגינה על המסך הגדול בכניסה לסינמטק אומץ, סולידריות וחב ה רות, היא זכתה לשריקות וקריאות עידוד מהצופים. "גו בייבי, גו", צעקו לה מהקהל. ואני, שהופתעתי לגלות שאני עדיין זו ה כרת כמעט את כל הטקסט בעל פה, ראיתי גם מה שפחות הבנתי אז. הפטריארכיה שנותנת לנשים אישורים, קובעת להן איסורים, תוחמת את גזרת התעסוקה לנ ה שים, שמדירה בלי להתבלבל, מסלילה, הייתה לי הפעם חזקה מאוד ומכאיבה. ההקרנה הזו האירה בזרקור את כל הדרך שעשינו מאז, התקופה שהסרט מתאר באמריקה רגע 60 אותה - שלהי שנות ה לפני שקנדי נרצח -ואת המשך המסלול שעוד נידרש ללכת בו. כולנו נידרש. נשים וגברים. לא יודעת אם פטריק סווייזי עסוק בגן עדן שבו הוא בטוח נמצא אחרי שנפטר ממחלת הסרטן. בכל מקרה, אני 2009 ב מאוד מקווה שהוא ראה מבעד לעננים איך נשים, שעוד זוכרות אותו מאז היו נערות, קמו לכבודו מהפופים והספסלים, שקשקו קצת את הגוף והריעו לו. × × ×

46

16.9.2022 ˆ ידיעות תל אביב, רמת גן