ראשון 04.05.22

שבאתי כדי ללמוד מהם על המקום, לא כדי להשמיע להם את דעותיי. אחרי כן כמובן יצאתי לצלם. אני לא יכולה באמת לברוח מעצמי. הצילומים הם המבט שלי על המקום, אבל אני מצלמת אחרי שפ ־ גשתי את האנשים. לדברים שלהם בכל זאת היה משקל באיך בסופו של דבר קל ־ טתי את המקום שלהם". על מה למדה בכל מקום ירדן פחות רוצה לדבר. "אפשר לנסח המון תוב ־ נות מהפרויקט – חברתיות, כלכליות, דתיות, מגדריות. אני משאירה את החיתוכים למי שבוחר לראות את הפ ־ רויקט. המסע הזה גורם לי אושר. בי ־ שראל מנסים כל הזמן להוביל אותנו להיות רק ליד מי שדומה לנו. ומי שלא דומה לנו הרבה פעמים זה מיתרגם אצ ־ לנו ל'בוגד', 'חלאה' וכו'. אני חיפשתי במפורש את מי שלא דומה לי. אני רוצה לפגוש מורכבויות, אני לא רוצה עוד כמוני. יש לסארטר את המשפט 'הזו ־ לת הוא הגיהנום'. בשבילי זה לא נכון וככל שאני מגיעה למקומות ככה אני רוצה להכיר יותר את המרחב שלנו. והכי הייתי רוצה שאנשים יירצו להכיר, שייצאו למסעות גילוי". בכמה מקומות עוד תהיי? "שאלה שאין לי כרגע תשובה עליה. אני רוצה להיות בכל סוגי היישובים וצורות החיים. עדיין לא הייתי למשל ביישוב בדואי או חרדי. לא הייתי ביישוב שכולו נוצרי ויש עוד. אני מעריכה שאני אזדקק לפחות לעוד שש שנים". ככה זה, מסע שמתחיל כשזוג משק ־ פיים הולך לאיבוד מוביל בסוף ליכולת להעמיק מבט וגם להישיר אותו להרבה

לוויזיה כתבה על מישהו מקיבוץ ברעם שהיה לו חלום במשך שנים לגדל פט ־ ריות כמהין. הוא היה אחד האנשים שנפ ־ גשתי איתם כשהגעתי לברעם. הוא לקח אותי לשטח, סיפר לי על הניסוי שהוא עושה עם מכון וולקני, על הקשיים בדרך הארוכה, המאמצים הגדולים והאכזבות. ופתאום ראיתי אותו בטלוויזיה אחרי שהוא הצליח. זה ריגש אותי". אז כמה אנחנו דומים, הישראלים? "הייתה לי מחשבה כשרק התחלתי שאני אמצא מרחב אנושי הרבה יותר הומוגני ממה שבאמת קיים. וגם גיליתי שזה לא רק שאני לא מכירה מספיק או בכלל צורות חיים אחרות משלי. כולנו לא מכירים. הצפון לא מכיר כל כך את הדרום. הדרום לא מכיר את הצפון. גם את תל אביב לא מכירים. אני מקווה שלא רק אצלי נשברו סטריאוטיפים וסטיג ־ מות במהלך המסע הזה אלא שגם אנשים למדו לראות שתל אביב היא לא בועה, שאין באמת דבר כזה 'מדינת תל אביב'". את שואלת את האנשים שאת פוגשת שאלות פוליטיות? "לא. יש כמובן מקומות שטומנים בתו ־ כם קונפליקטים פוליטיים כמו למשל קיבוץ ברעם שיושב על אדמות פלסטי ־ ניות, אבל אני לא שאלתי שאלות פו ־ ליטיות במובן הזה. אני גם לא מכוונת לשום מקום ספציפי. אני שואלת על המקום עבורם ואנשים אומרים את מה שבליבם. יש לי כמובן דעות פוליטיות, אבל בפרויקט הזה ניסיתי להתרחק מע ־ צמי, לשים את עצמי בצד כמה שאפשר ולהיות הכי פחות שיפוטית שאני יכו ־ לה. אמרתי להם, אבל קודם כל לעצמי,

מסע ישראלי

אזור המלונות באילת "יש את אילת ויש את שאר הארץ. אנחנו חיים כאן בסוג של בועה. מנותקים. מצד אחד יפה כאן, העיר מקסימה והחיים זולים וטובים, אין מע"מ, אין רמזורים, מעט פקקים, ומנגד חייבים להתפשר, כי יש כאן המון חסרים. למשל בתחומי הרפואה והתרבות. אנ ־ חנו גם רחוקים מהמשפחה המורחבת ולפעמים גם מהילדים שעוזבים. אי אפשר להיות ספונטנים ולקפוץ למרכז הארץ או לצפון, כי הכל רחוק" (מתוך הפרויקט) ירדן: "לכל מקום יש את האפיון הדרמטי שלו. לפעמים האפיון הזה מתבטא בשפה. המילה ספונטני חזרה באילת בכל המפגשים שלי. ספונטניות לא קיימת שם. זה בוודאי משפיע על כל אורחות החיים וההתנהלות של האנשים".

ובכל מקרה אנושית ומקורית, על יש ־ ראל, מופיע כאן. הפרויקט המלא (והגדל כל הזמן) באתר של נורית ירדן. / https :// www . nurityarden . com

חלקים של המציאות שקודם, גם עם המ ־ שקפיים, בכלל לא היו פתוחים או גלויים או נמצאים בהכרה. חלק קטן מהמבט הזה שלעיתים הוא מראה עדינה ומחוספסת,

4.5.2022 ˆ ידיעות ראשון, רחובות 40