ראשון 07/01/22

הם התחילו בכדורסל, אבל לאף אחד לא היה ספק באיזה ענף יבחרו ) פלח, בני דור השני 16( ) ויואב 17( אורי ‰ בסופו של דבר לשחק למשפחת הכדוריד האדומה של הפועל ראשל"צ, משתפים פעולה גם "אנחנו פשוט ‰ בנבחרת בית ספר עמית עמל ובנבחרת ישראל לנוער נהנים לשחק ביחד", מספרים האחים בראיון משותף ממשיכים את השושלת האדומה כדוריד

ספורט

/ / ר ע נ ן ו י י ס

הפועל ראשון לציון מזוהה כל כך עם משפחת פלח ומשפחת פלח מזוהה עם הפועל ראשון לציון. את זה כל חובב כדוריד יודע. דודי הוא יו"ר האגודה ושחר מנהל את מחלקת הנוער שמכשירה את הדור הבא. בשקט־בשקט מסתבר שגם הדור השני במשפחה מת ־ חיל ליטול חלק במשא ולובש את המדים .) 16 ) ויואב ( 17 האדומים: אורי ( הראשון שחקן סגל לגיטימי בקבוצה הבוגרת של המועדון, השני מככב בק ־ בוצת הנוער ולפעמים נקרא להבלחות כשעידן מימון צרך תוספת לרוטציה. "אנחנו משפחה של כדוריד", מסביר יואב. "גם רועי, עידו וענבר, בני הדודים שלנו, הבנים של דודי, שיחקו כדוריד בעבר". אורי ממשיך באותו הקו: "הרי זה לא הפתיע אף אחד שגם אנחנו נכנסו לענף". אז לא צריך לשאול איך התחלתם. יואב: "בכיתה א' אבא שאל אותנו אם אנחנו רוצים ללכת לראות את בני הדו ־ דים שלנו משחקים. הלכנו לראות ומאוד התחברנו, אז הלכנו לחוג בבית ספר היסודי שלמדנו בו, שאימן בו יובל גררה. נהנינו והשאר היסטוריה. אגב, היום יוצא לנו להתאמן בקבוצה עם יובל, שהדריך אותנו בכיתה א', אז זה סוג של סגירת מעגל". אורי: "האמת, התחלתי בחוג כדורסל, אבל ידעתי שבני דודים שלי מש ־

היו מרוצים שהגענו לכדוריד. בכיתה ד' עוד התלבטתי, אבל המשפחה 'עזרה' לי להחליט. היום כמובן יש הרבה יותר תמיכה ושניהם עוזרים בכל מה שאפשר. נותנים טיפים ודוחפים אותנו להגיע הכי רחוק. גם אמא נמצאת בכל משחק ומצ ־ למת. ישר לאחר מכן אנחנו נוסעים הבי ־ תה לראות אותו, כדי לדעת איפה ואיך היינו יכולים להיות יותר טובים". אורי: "ההורים שלנו תמיד נתנו לנו לנסות כל ספורט או חוג שרצינו, כך שלא היתה דחיפה ספציפית לכדוריד. עם הזמן ההורים שלי נהיו יותר מעו ־ רבים. היום גם אבא חלק מההנהלה של הפועל, תפקיד שהוא לא חשב עליו או שהיה קשור אליו באיזושהי צורה לפני שהצטרפנו לענף". "אין בינינו קנאה" עם יד על הלב, אין קנאה ביניכם? בכל זאת, שני אחים, באותה קבוצה ובאותו ענף, שנאבקים על מקומם. יואב: "אורי ואני מכיתה ז' משחקים ביחד. כל שנה עליתי לקבוצת הגיל שלו ושיחקנו באותה קבוצה. אנחנו כל הזמן מנסים לתמוך אחד בשני ולעזור כדי שהשני ישתפר כמה שיותר, בלי קנאה. כמובן שכל אחד מנסה להשתפר כמה שיותר ולהגיע הכי רחוק שאפשר, אבל מבחינתנו ההצלחה של השני חשובה לא פחות. היה משחק לפני כמה שנים משחק בבאר שבע, שצעקנו אחד על השני, ולא הסכמנו על משהו. בסוף, אחרי שנרגענו, דיברנו והחלטנו שדבר כזה לא יקרה יותר ושלא נוציא את העצבים אחד על השני. היום אנחנו משחקים ביחד כעמט בכל מסגרת אפשרית, בהפועל ראשון לציון, בנבחרת בית הספר עמית עמל ובנבחרת ישראל לנוער". אורי: "אין בינינו קנאה. בעיקרון שני ־

נו משחקים בשלישייה האחורית, וזה גם מה שנותן לנו את האופציה להיות ביחד על המגרש. אני מאוד נהנה לשחק עם יואב כי הוא מבין אותי ואני אותו, גם בלי לדבר, ומכירים את סגנון המשחק אחד של השני, מה שבא לטובתנו במהלך המשחק ליצור מצבים אחד לשני". יואב ואורי הם לא היחידים בבית שמ ־ (תודו 13 שחקים כדוריד, גם יונתן בן ה־ שאתם לא מופתעים) נחשב לכישרון גדול ומשחק בקבוצת הנערים של המו ־ עדון האדום. טוב, להורים יש משימה קשה: לבחור לאיזה מגרש ללכת לראות את הילדים. יואב: "בהרבה מהשבתות היינו רצים מאולם לאולם בגלל שלכל אחד היה משחק בשעה אחרת. במקרה הגרוע הם היו מתפצלים ואחד היה הולך למשחק אחד והשני למשחק השני. הם אף פעם לא ויתרו על לבוא לראות משחק שלנו והם נמצאים שם בכל פעם. לפני כמה שנים, כשלמדתי בבית ספר יסודי, ההורים שלי עשו הפתעה ביום ההולדת ונסענו כו ־ לנו למחנה אימונים ומשחקים של הק ־ בוצה הבוגרת בפראג, זאת היתה חוויה מדהימה. נסענו איתם באוטובוסים, היינו אורי: "יונתן, האח הצעיר שלנו, הרבה יותר טוב ממה שאנחנו היינו בגילו אז אני מאמין שהוא ימשיך בדרך הזאת ויגיע רחוק. מה שכן, אנחנו לא נעשה לו חיים קלים ונמשיך לאתגר אחד את השני"

במשחקים שלהם, אכלנו איתם ארוחות והם חגגו לי באוטובוס יום הולדת". אורי: "יצא לא מעט שמשחקים התנג ־ שו באותו הזמן, אז ההורים היו מתפצלים כדי שלפחות אחד מהם יוכל להיות בכל משחק. היום זה כבר פחות קורה כי יואב ואני באותה הקבוצה. מה שכן, אין משחק שאין מישהו מהמשפחה שלנו בקהל". כדוריד מצטייר כענף מאוד פיזי, אפילו אלים. יואב: "כן, אנחנו תמיד חוזרים מהמש ־ חקים עם סימנים כחולים ואדומים בכל הגוף, וגם באימונים נפצעים הרבה. אני נקעתי הרבה פעמים את הקרסול, את האצבעות, וגם זעזוע מוח היה לי. בכ ־ דוריד בעצם אתה זה שחותר למגע, אתה צריך לעבור את השחקן כדי להבקיע גול, והחוקה אומרת שמותר לך לעצור את השחקן באלימות, אבל לא בדרך בלתי ספורטיבית כמו דחיפות, משיכות מאחורה וכו'. אז בעצם אתה כל הזמן נכנס למגע וחוטף מכות. אבל האמת היא שאין הרגשה יותר טובה מלחזור הביתה

חקים כדוריד ורציתי ללכת לראות אותם. המשחק נראה לי כיפי וניסיתי גם את זה. מאותו יום לא חזרתי לכ ־ דורסל". במשפחה כזו בטח אין אופציה אחרת?

יואב: "האמת שלא היתה דחיפה מצד אבא או הדוד. כמובן שהם | הדוד והיו"ר דודי פלח צילום: אבי מועלם

40

7.1.2022 ˆ ידיעות ראשון, רחובות