ראשון 11.11.22

מדינה שלא שווה לשפוך דם עבורה" הבעלים של החוף השקט || אבי מנחם "שואלים אותי איך אני מרגיש? במשפט אחד: הכניסו לי סכין ללב ולא מפסיקים לסובב אותה. אפילו לעזוב בכבוד לא נתנו לי. אחי נפל במלחמת יום הכיפורים כששאלו את אבי כאב שכול מה הוא צריך כדי לסייע לו בהליך 1975 ובשנת השיקום הוא אמר שהוא רוצה משהו להתרכז בו, להשקיע בו הכל. הוא ויתר על כספים וקצבאות, רק רצה משהו משלו וקיבל את העסק הזה. זה עזר לו גם בפר צ נסת המשפחה וגם להסיח את הדעת. "ביליתי כאן כל חיי, כנער עזרתי לאבא ובהמשך הפכתי לבעל העסק, אני כבר שנה מנהל אותו ואין לי מושג מה יקרה מחר. התושבים יבואו ויראו חול ושום 35 דבר, הכל יהיה שומם. אין לאף אחד מושג מה יהיה בעתיד, העיקר מפנים אותנו. הרי בכל הדיונים לא ידעו לתת תאריך לביצוע תוכנית חדשה בחוף, אז מה הטעם להרוס לנו הכל אם אין בכלל אופק למשהו אחר? אני צריך לחפש 55 "אני סיימתי, מבחינתי אני הולך מכאן ולא חוזר. בגיל את עצמי מחדש. כל חיי אני איש עסקים וזה מה שאמשיך להיות, אבל זה בטח לא יהיה בישראל. מה יש לי כאן? זו מדינה שלא שווה לשפוך דם עבורה. אני אדם פשוט, לא חיפשתי מלחמות ומאבקים. בימים האחרונים פינינו הכל, עבדנו קשה וכל היום הגיעו לקוחות להיפרד. הם מחבקים ואומרים מילים חמות ואנחנו חייבים לדעת להתמודד גם עם זה. זה לא קל, אחרי שבנינו אנחנו לומדים איך לפרק ולהמשיך הלאה בחיינו. הלב שלי נקרע, אני נפרד מחברים שגדלתי איתם ומרגיש שבור".

השקעתי סכום של שלוש דירות"

הבעלים של מאווי (החוף הדרומי) || רונן ביטון , התחלתי באיסוף 4 X 4 , אבא שלי היה הבעלים של 10 "אני חי בחוף הזה מגיל הקמתי את העסק. 2006 בקבוקים וסידור כיסאות והמשכתי לגלידות ולבר. ב־ קראו 1994 אני וכל המשפחה שלי יחד עם העירייה הפרחנו כאן את השממה. ב־ לכל העסקים לשיחה, אמרו שישקיעו בטיילת ובנו בחוף וסוכם שזה יהיה בשי צ אלף דולר, בסכומים של אז זה היה שווה 150 תוף פעולה. בגלל זה השקעתי כאן שלוש דירות ברמת אליהו, אבל עשינו את זה כי האמנו במקום וקיבלנו חוזה שנה. 25 ל־ "עד הדקה האחרונה הייתי בטוח שימצאו פתרון. מציירים אותנו כעבריינים אבל לאנשים אין מושג מה האמת. אין כאן שמשייה אחת בלי אישור, גם המחסנים שלנו מאושרים, כל צורך שצץ נעשה על פי חוק, כל מה שבנינו היה בהיתר. ו � אלף שקלים לעונה ומיסים, מע 125 תמיד שילמנו ארנונה, דמי שימוש על סך לם לא נשארנו חייבים שקל, מבחינתנו עשינו הכל כמו שצריך. רק בדיעבד גילינו ששום דבר לא התנהל מול המינהל ואנחנו המומים שבסוף זה התגלגל אלינו, הרי אתה כאזרח לא אמור להיכנס למאבק בין העירייה למינהל, אתה לא חושב שזה יגיע אליך. ואין לי מושג מה אני עושה מחר. אני לא ישן בלילות, כל הזמן חושב 52 "אני בן מחשבות ומבולבל. אנחנו משפחה שלמה שברגע אחד עברה ממאה לאפס. לא קיבלנו שקל פיצוי, למרות ששילמנו סכום עצום שאם היינו משקיעים אותו בנכס הוא היה משביח את עצמו ולא נעלם ביום אחד. גם פיצוי בדמות שותפות בעסקים החדשים שיקימו לא חשבו לתת לנו, כאילו אנחנו כלום ושום דבר. כמו שאני כואב על עצמי ועל העובדים שלי אני כואב גם על הציבור. אין אף עסק שנגיש לחוף כמונו. מגיעים אלינו מבתי אבות ברמת השרון כי הם יודעים שרק כאן הם ימצאו מסעדה נגישה בקו ראשון לים. זו אבידה גדולה".

אמשיך לקום בכל בוקר ולבוא לים" הבעלים של בריזה || ישראל טביב

צ � ולמרות החששות לא האמנתי שהיום הזה יגיע. אני נכה צה"ל, נפ 83 "אני בן 1963 עתי בפעילות כאשר המצנח שלי לא נפתח. במסגרת השיקום שלי בשנת קיבלתי את העסק ממשרד הביטחון והעירייה, אז זה מקובל, שנתנו עסק כדי שלמי שמתקשה תהיה דרך לפרנס את משפחתו וכך אכן קרה. גם שיקמתי את עצמי וגם הצלחתי לפרנס את משפחתי בכבוד. בנותיי גדלו כאן, לימים הן החלו לנהל את העסק והנכדים באו לעזור, כל המשפחה חיה על המקום הזה. "כשפתחתי כאן עסק לא היה חשמל וגם לא היו מים זורמים. הייתי נוסע על האופנוע למפעל הקרח בראשון לציון, מביא בלוקים לארטיקים ולשתייה ובסוף היום מחלק סחורה בחינם, כי מה תעשה עם ארטיק שנמס? אלו היו ימים אחרים, בכלל לא היו אוטובוסים לים, אלא משאיות שהיו מסתובבות בכל העיר ומביאות מתרחצים לחוף. היום יש בחוף בקושי כמה עשרות או מאות מבלים. אז היו אל צ פים, כל ראשון לציון היו כאן וכולם הכירו את כולם, לא היה אחד שהיה עובר ולא ידעת מי הוא, כמו משפחה אחת גדולה. זה היה מדהים כי תמיד היה שמח פה. אלו זיכרונות יפים ולכן גם בשבוע הבא, כשכבר לא יישאר כאן כלום אני אמשיך לקום בבכל בוקר ואבוא לחוף הים, אני לא רואה שום אפשרות אחרת".

"בנותיי גדלו כאן, לימים הן החלו לנהל את העסק והנכדים באו לעזור, כל המשפחה חיה על המקום הזה"

9

ידיעות ראשון, רחובות ˆ 11.11.2022