ראשון 12.01.24

רחובות ׀ שיכון ויצמן - הסוף

גבעות החול, הפרדסים, הסברסים והחמור שהביא לשיכון את העגלה עם החלב ‰ ותיקי שיכון ויצמן, שהוריהם עבדו במכון, חוזרים אל שכונתם ילדותם רגע לפני שהטרקטורים עולים עליה והיא משנה את פניה הדחפורים בדרך: מהפך בשכונה של עובדי מכון ויצמן

שי שגב

בשכונה מרוחקת בפינה של העיר הרחובות היה שיכון ויצמן, אזור קטן ומבודד שבו התגוררו עובב

די מכון ויצמן. השיכון כבר לא מאוכלס, והשבוע הטרקטורים עלו על השטח, עת יקימו שם שכונה חדשה. ותיקי השיכון שהתגוררו שם לפני חמישים שנה, אמיר ירון ונאור ירושלמי, נזכרים בנוסטלגיה במקום. חצר משותפת ופרדסים , נולד בשכונה ועזב 61 נאור ירושלמי, בן כשהיה סטודנט-עתודאי. כיום מתגורר שנה בנס ציונה, ואף שימש כסגן 25 כבר ראש עיריית נס ציונה, נשוי ואב לשלושה ילדים: "מכון ויצמן יזם דיור לסגל הטכב ני והמנהלי (דרג ביניים או זוטר), שזה היה בעצם סוג של מהלך חברתי-רווחתי, כלוב מר בנו שכונה ליד מקום העבודה. למעשה, התפתחה קהילה מעניינת, כי כל ההורים עבדו באותו מקום והילדים למדו באותו בית הספר. מה שהיום נקראים רחובות המדע בעיר רחובות, היו בעבר פרדסים אינסוב פיים שהגיעו עד רמלה. אנחנו היינו שישה בניינים קטנים בשכונה, ואני גרתי עם משב פחתי בבניין האחרון, ממש על הקצה. בתור ילדים, אנחנו כינינו את המקום כ-"שיכון הטכנאים", אבל השם הפורמאלי היה שיכון "עובדי מכון ויצמן". בהמשך, אפילו עיריית רחובות נתנה שם לרחוב הקטן שעובר במרכז בין הבתים: רחוב קיפניס. ההורים שלי הגיעו מברזיל, ואבא התחיל לעבוד כטכנאי אלקטרוניקה במחלקת הפיזיקה של מכון ויצמן, ואז עשה דוקטורט במכון עצמו. אחרי זה הלך לנהל את החממה הטכנולוגית בפארק המדע. אמא שלי הייתה ספרנית בבית הספר סמיב לינסקי – שם אני למדתי ולמעשה כל ילדי השכונה למדו בבית הספר הזה. זו הייתה שכונה נהדרת ובמובן הטוב של המילה - חצר משותפת לכל ששת בניינים. כל הילדים ומכל הגילאים היו מתכנסים אחר הצהריים ובערב, ושם היו גם ישיבות שכוב נה של ההורים. ב � כיום, זוכרים גם הם ד 89 הוריי, בני ה רים טובים מהמקום. גדלתי שם עם אחי באסון הנ"ד 1977 התאום, אבל אחי נפל ב בדרום. היו לא מעט מבני השכבה שלי שנב שארו קצת אחרי שמשפחתי ואני עזבנו את המקום, אבל זו קהילה מאוד מיוחדת, ואזכור את המקום והאנשים תמיד לטובה. החלב הגיע עם חמור ועגלה , חבר ילדות (וגם 66 אמיר ירון, בן הבייביסיטר) של נאור ירושלמי, שימש כסגן ראש העיר ומשנה לראש העיר רחוב

ירושלמי וירון השבוע על רקע השיכון ׀ צילום: יובל חן

וזה חלק מהחינוך שאנחנו קיבלנו - גם אם השכונה קצת מרוחקת, להיות חלק אינב טגרלי מרחובות. כלומר לא להיות חלק ממגדלי השן האקדמיים של מכון ויצמן, כי אם החינוך שלנו חייב להיות פתוח ופב לורליסטי, וכנראה מתוך זה צמחתי להיות חבר מועצת העירייה במשך חמש קדנציות. הספקתי כבר להיות סגן יושב הראש האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, עורך דין, והיום ליהנות מהמשפחה. גדלתי במשפחה שכולה אקדמיה, ניגנתי בפסנתר, אח שלי בכינור ותחת שרביטו של אבא שלי שהיה המנצח. אני בהחלט מכנה את התקופה הזו ילדות מפוארת. ¿ הייתה מוקפת במדבר, אבל במרחק הליכה היו גם סברסים, והיינו אלופי העולם לקטוף אותם עם כפפות ולחזור עם קוצים" נאור ירושלמי: "זו הייתה שכונה נהדרת. כל הילדים ומכל הגילאים היו מתכנסים בחצר המשותפת אחר הצהריים ובערב, ושם היו גם ישיבות שכונה של ההורים" אמיר ירון: "השכונה כולה

שיכון ויצמן בעבר

מתרגש לרכוש את החלב. בתור ילדים, השכונה כולה הייתה מוקפת במדבר, אבל במרחק הליכה היו גם סברסים, ואנחנו היינו אלופי העולם לקטוף אותם עם כפפות, אם כי לרוב נשארים עם הקוצים. במרכז הרחבה ביננו היו כמה עצים ירוקים מהם היינו גולשים למטה – ואלו למעשה היו חוויות הילדות שלנו. במרחק נסיעה קצר נמצאה ישיבת הדב רום, ואני זוכר שלקראת ערב היינו שומעים שירה אדירה שבקעה משם, וזה היה אולי הפן התרבותי היפה, שמאוד נהנינו ממוזיקה זו. אמי, זיכרונה לברכה, דאגה מאוד לשייך אותנו גם לבתי הספר הכלל-רחובותיים,

בות, מתגורר כיום בשכונת מקוב, נשוי נכדים: "גרתי בשכונה הזו, כי + ילדים + אבא שלי היה פרופסור לביו-פיזיקה במב כון ויצמן, וזה היה מאוד נוח בגלל השפה המשותפת בין המשפחות, כי הרי כולם עוב בדי המכון. זו הייתה שכונה שחולות הקיפו אותה – ורחובות המדע, נצר סרני בכלל לא היו קיימים. כשהיינו הולכים לבית הספר היסודי סמילנסקי הלכנו חצי מדבר – גבב עות שוקעות, חול היה נכנס לסנדלים. מיב קום השכונה היה מאוד סמוך למכון, אבל רחוק מאוד ממרכז העיר. אני זוכר כיצד מכרו חלב בשכונה, כאשר הגיע חמור עם עגלה סגורה ומקוררת, וכל דיכפין היה

22

12.1.2024 ˆ ידיעות ראשון, רחובות