ראשון 12.11.21

משען, השבוע. "יש פה בעיה מערכתית־ חברתית"

חוויה מתקנת אמא נוספת שבנה משחק במסגרת הכדורסל של ליעד, וחווה מקרה דומה, היא רותי. "הוא תלמיד כיתה ד', ויש לו קשיים חברתיים שלא תמיד קלים לה ־ כלה בקרב ילדים אחרים", היא מספרת, "העובדה הזאת הביאה לכך שילדים לא רצו לשתף אותו במשחקים שלהם, והוא היה יושב לבד בהפסקות. גם היו שולחים לו הודעות וואטסאפ עם צעקות וקללות שלי, בתור אמא, לא היה קל לראות. כשזה קרה הבנתי שאני חייבת לייצר לו מסגרות אחרות ואלטרנטיבות חברתיות. ומצאתי אותן אצל ליעד, במסגרת הכ ־ דורסל". איך זה בא לידי ביטוי? "היחס של ליעד הוא אישי ועוטף. אם הילד מוצא את עצמו מחוץ למסגרת או מתקשה, הוא מיד אוסף אותו בחזרה. גם מקבלים שם כלים להתמודדות, כך שאם למשל ילד אחר פגע בו במסגרת משחק, אז ליעד מיד מסביר שזה חלק מתהליך ולא כל פגיעה נועדה כדי להכאיב. הבן שלי מחכה מדי שבוע למפגש הזה, ואני רואה איך הוא מעצים אותו. אני גם רואה את הבן שלי מחייך וזה שווה הכל". ליעד: "יש פה בעיה מערכתית־חבר ־ תית. אם כל אחד מאיתנו יראה את האדם השקוף, נהפוך לחברה טובה יותר. הכל מתחיל מאיתנו וממה שאנחנו משדרים לילדים שלנו".

מאיים. עשרות ילדים עמדו שם ואיימו להרביץ לו, והוא זעק שלא יפגעו בו. הוא נכנס לבית אקראי, הסתתר בחדר מדרגות, ומשם הוא צלצל אליי וסיפר שניסו לפגוע בו". מה עושים אחרי מקרה כזה? "הרגשנו זעזוע עצום. פנינו שוב לצ ־ וות בית הספר, ונאמר לנו שידברו עם הילדים, אבל חודש וחצי לאחר מכן הבן שלי חווה אירוע אלים נוסף ולא רצה לחזור יותר לבית הספר. בנוסף הוא גם הפסיק לישון בלילות, חווה התקפי חרדה ואיבד אמון באנשים". בשלב הזה החליטה אפרת להעביר את בנה לבית ספר אחר. "הוא עדיין מתקשה ונמצא בטיפול פסיכולוגי", היא מספרת בכאב, "אבל בתוך כל זה יש גם קרן אור והיא מסגרת הכדור ־ סל שהוא נמצא בה. יש משהו שעוזר לו לדעת שהוא חלק מקבוצה שבה הילדים חוו את מה שהוא עבר. הרי לא היה שום סיכוי שהוא היה הולך למסגרת כדור ־ סל אחרת, כי הוא היה חושש שישפטו אותו. אבל אצל ליעד הוא מרגיש שהוא לא לבד. למעשה, זוהי המסגרת היחידה שהוא רוצה להגיע אליה, שהוא מקבל בה תחושה בטוחה של בית". את רואה אצלו שינוי? "כן, מאז הוא נפתח ומשתף יותר במה שקורה, ואפילו הרגיש מספיק בטוח כדי לקחת תחת חסותו ילד אחר ולעזור לו".

של ליעד, "אני ממש מרגישה שכל מה שקרה לנו בחיים האישיים חוזר אליי, אני חווה שוב את מה שעברנו ושוב פעם עושים לי עוול וגם לבן שלי בכך שה ־ מערכת אטומה. עצוב לראות כמה שום דבר לא משתנה, גם בבתי הספר וגם מול העירייה. אנחנו חושבים שמעלים את זה למודעות כל הזמן אבל בפועל נחשפים עוד ועוד סיפורים, כאילו הכל תקוע". לפני כשנתיים, כשהיה תלמיד בכי ־ תה ה', חוות בנה של אפרת חרם כיתתי. "הוא התלונן שבמשך חצי שנה משהו לא טוב קורה ושמחרימים אותו. הוא היה ילד של ציונים גבוהים, שהכל היה מעולה אצלו, ופתאום חלה הידרדרות. ראינו את זה בנשירה של חברים. בה ־ תחלה היו מגיעים אליו ילדים והייתי מקבלת שיחות מאמהות שביקשו שהוא ייפגש עם הבנים שלהן, ופתאום זה לא קרה. זה הדליק אצלי נורה אדומה. הבן שלי לא היה מהילדים שישבו בפינה ושמרו בבטן, ולמרות הדחייה שחווה הוא המשיך לנסות למצוא את המקום שלו, אבל קיבל כל הזמן כתף קרה". אפרת פנתה למערכת הבית ספרית, והתריעה על החרם. "לי נאמר שהדב ־ רים נבדקו ושאין כלום. יום אחד היה אירוע שבו חבורת ילדים פיתו אותו להגיע לגן משחקים ואמרו לו שכולם קבעו להיפגש שם. וכשהוא הגיע הם התחילו לצעוק ולרדוף אחריו, באופן

רותי: "מקבלים שם כלים להתמודדות כך שאם למשל ילד אחר פגע בבן שלי במסגרת משחק, אז ליעד מיד מסביר שלא כל פגיעה נועדה כדי להכאיב" אפרת: "הבן שלי לא היה הולך למסגרת כדורסל אחרת כי הוא היה חושש שישפטו אותו. אבל כאן הוא מרגיש שהוא לא לבד, מקבל תחושה של בית" משען: "אם כל אחד מאיתנו יראה את האדם השקוף, נהפוך לחברה טובה יותר. הכל מתחיל מאיתנו וממה שאנחנו משדרים לילדים שלנו"

פרשת החרם בבית ספר 'אמירים' בעמוד הבא

11

ידיעות ראשון, רחובות ˆ 12.11.2021