ראשון 14.01.22

צילום: אביגיל קדם | לתייק בזיכרונות הילדות: תורים ארוכים

הרגע שבו הסוללה נגמרת // אביגיל קדם

shutterstock צילום: | הבדידות שלי חזרה

רצה הגורל וחשיפה לחולה מאומת אילצה אות ־ נו לחוות מוצ"ש שהזכיר לנו את ימי הסגר הראשון. באופטימיות קבענו תור לבדיקת אנטיגן מוסדית במד"א רחובות, וכבר ממרחק ראינו שיש בעיה: מכו ־ ניות צופרות, אנשים כעוסים ותור שלא רואים את סופו. בדרך פגשנו מכרים שהסבירו שהם שם כבר שעה. כשגילינו שהתור נגמר הרבה אחרי העיקול, אמרתי לבת שלי: "אין מצב, התורים במקומות אחרים אולי יותר קצרים". באופטימיות זהירה פתחתי אפליקציה, "הנה! יש תו ־ רים לגדרה!" התלהבתי, "סטטיסטית, יש שם פחות תושבים". מיהרנו למקום רק כדי לגלות תור בלתי נגמר של אנשים שהשלו את עצמם כמונו, שכאן יהיה יותר קל. בתור פגשנו אישה מנס ציונה, שטעתה כמונו. הסוללה נגמרה לה בתזמון מושלם, כשבעלה עושה סיבובים ברכב עם התינוקת שאיבדה סבלנות. היא עמדה עם הילד שלה, שלמזלו (ולמזלה) מצא חברים בתור, וכך התקדמנו כל פעם צעד אחד. הילד של האמא הנס ציונית היה רעב, והיא, שהיתה בטוחה שהבחינה בבעלה, רצה אליו רק כדי לגלות שזה בכלל לא הרכב שלהם ובכלל לא בעלה. כשהגיע הרגע, הבן של הנס ציונית פחד מהמטוש, ולכן פגש אותו דרך הסורגים בכוח, ובסיום מופע האימים, בלי סוללה, היא רצה לחפש את המכונית, את הבעל ואת התינוקת הצורחת. אחרי שעתיים וחצי בתור, פלוס שעה ורבע של המתנה לתוצאות, קיבלנו תוצאה שלילית. ואני רק חושבת לעצמי, מעניין מה הילדים שלנו יספרו לילדים שלהם יום אחד על התקופה הזו. אני מקווה בשבילם שמילים יהיו זיכרון רחוק, PCR כמו מטוש, בידוד, אנטיגן ו־ שיהיו בו גם כמה רגעים מצחיקים.

השדים הרגע שבו הגיעו לבקר // מיכל איסרוף לקראת מוצאי שבת האחרונה אמא שלי קי ־ בלה בשורה לא נעימה. היא לא נדבקה בקו ־ רונה, אבל אחי ומשפחתו לא יבקרו אותה, עד יעבור זעם. אני גרה ממש קרוב אליה, ברחובות. יש לי שני אחים מבוגרים ממני, שניהם גרים קרוב, ולכל אחד מהם יש ילדים במערכת החינוך. לחייה. היא לא בקו 70 אמי אלמנה, בשנות ה־ הבריאות, לא הנפשית ולא הפיזית, וגרה לבד לגמרי. היא מחוסנת כבר ארבע פעמים. מדי שבוע היא מצפה בכיליון עיניים לביקורים של ילדיה עם משפחתם, בהרכבים משתנים. זה אומר שבימי שישי בערב מגיע אח אחד עם משפחתו או בלעדיה, ובימי שבת השני. זאת הרוטינה כבר זמן רב. לי אין בעיה להישאר בבית, אני אוהבת את זה ויש לי בן זוג ושני חתולים והמון תעסוקה. למען האמת, הקורונה קצת גרמה לי לפחד לצאת. אבל בעוד שלי יש המון מה לעשות בבית, היא מוגבלת לפעילויות מצומצמות, ולא תמיד מתחשק לה לעשות אותן. רוב הזמן מתחשק לה לדבר עם מישהו שנוכח, או כדב ־ ריה, לקרוא בזמן שיש עוד מישהו בבית. והיא נהיית בודדה. והיא אומרת לי את זה המון. היא חרדתית ומלאת מחשבות ואין לה עם מי לחלוק אותן. היא שאלה אותי אם אפשר לבוא אליי, "כי אני בודדה באפלה", כי האח של יום שבת היה אמור לבקר, אבל הודיע ברגע האחרון שלא יגיעו, כי "הם מוקפים חולים": שני קרובי משפחה שלהם נמצאו חיוביים לקורונה, וגם היו ילדים חולים במוסדות החינוך של האחיינים שלי. וברור שפוחדים על הסבתא. אם אפשר להתחסן, כבר ארבע פעמים, עצוב שאפילו החיסון לא נותן לנו להיות מוקפים באהובים שלנו ולהרגיש בטוחים. כשיש קורונה אנחנו אמורים להרגיש הכי בטוחים כשאנחנו לבד, אבל אצל חלקנו, זה הזמן שה ־ שדים באים לבקר.

הרגע שבו הפסקתי לשלוח את ילדיי לבית הספר // טלי ארצי זה היה עוד יום ראשון של תחילת שבוע. הגעתי לאסוף את בני מבית הספר, הוא נכנס למכונית ואמר, “אמא, הרכזת מאומתת לקורונה, היא היתה אצלנו בכיתה”. זו היתה יריית הפתיחה שלאחריה קיבלנו הודעות על מאומתים נו ־ ספים. “חמוד”, אמרתי לו, “ממחר אתה לא הולך לבית הספר”. מערכת בריאות שהלכה לאיבוד וסומכת ידה על בדיקת אנטיגן ביתית, שהתגלתה כלא אמינה ולא יעילה, היעדר אכיפה על מי שמ ־ חויב לעשות בדיקה ומערכת שמ ־ סתמכת על הרצון הטוב של האז ־ רח ללכת להיבדק בהתאם לרצונו ועל חשבונו הובילו לכך שיש יותר ויותר ילדים נדבקים ומבודדים. מערכת החינוך סובלת ממלחמות פנימיות והמורים לא מצליחים לפ ־ עול לטובת התלמיד, לא כי הם לא רוצים, אלא כי לא מאפשרים להם להפעיל שיקול דעת. ילדים רבים נשארו בבית ללא מענה בשל ההנ ־ חיה שאסרה על מורים ללמד מרחוק כל עוד יש ילדים בבית הספר, ואלה שהגיעו לכיתה לא למדו, כדי לא לפגוע במי שנשארו בבית. בשורה התחתונה: אף אחד לא באמת חושב על טובת הילדים שלנו. וכך, כבר שלושה שבועות שילדיי אינם פוקדים את מוסדות החינוך ולומדים באופן עצמאי מהבית. זה לא אידיאלי, אבל לפחות אני שומ ־ רת על בריאותם.

בין תורים לטורים

30

14.1.2022 ˆ ידיעות ראשון, רחובות