ראשון 20.05.22

אני לא מפסיקה להודות לצוות שהציל את יובל" סיגל עובדיה, סגנית מנהלת הפגייה בבית חולים קפלן, התרגלה במשך שנים להיות זו שמטפלת באחרים ומרגיעה אותם, עד שנאלצה לעבור לצד השני של המתרס כשבנה יובל אובחן עם תסמונת נדירה ‰ היום, כשהיא כבר מובילה מאבקים בכנסת למען ילדים חולים, היא מספרת על ההתמודדות היומיומית, על המאבקשלבאים אחריהם יהיה קל יותר ועל הצוות הרפואי שהיא פוגשת כל יום ומודה לו על שהציל את בנה

"קמתי בבוקר ושמעתי אותו בוכה. כשהתקרבתי הוא לא זיהה אותי, הוא לא ידע שאני אמא שלו ולא הבין שהוא בבית בכלל"

יובל בבית החולים. "הכינו אותנו לגרוע מכל"

סגנית מנהלת סיגל עובדיה, הפגייה בבית חולים קפלן, רגילה להת ־ מודד עם משברים של משפחות ומצוקות של הורים ותינוקות רכים, אבל אף אחד לא הכין אותה ללילה לפני עשר שנים שבו שמעה צעקה מחדרו של בנה יובל, ומאותו רגע השתנו חייה. היא מצאה אותו בוכה, הוא לא זיהה אותה ולא הכיר את קולה. אחרי סדרת בדיקות וטיפולים הוא אובחן עם תסמונת נדירה של אפי ־ לפסיה, שגורמת למאות פרכוסים ביום. בבת אחת מאחות שמטפלת ומרגיעה הורים היא עברה לצד השני של המתרס בבית החולים, במחלקת טיפול נמרץ, שם אושפז יובל במשך תקופה. השבוע, ימים ספורים לאחר שצוין בר ־ חבי העולם יום האחות הבינלאומי, היא מספרת איך הבינה מה באמת מוטל על כתפיה רק כשבנה הפך להיות מטופל ואיך ההתמודדות היומיומית עם המחלה שיפרה את תפקודה כאחות. "אני מערבת את ההורים היום בכל דבר, ואני מבינה את החשיבות של הידע". אך בעיקר היא מתרגשת לחלוף מדי יום בבית החולים על פניו של הצוות הרפואי שהציל את בנה. "אני חייבת להם את חייו של יובל", היא אומרת בראיון גלוי לב. "הוא לא זיהה אותי" עובדיה תמיד ידעה שהיא רוצה לע ־ סוק ברפואה. היא למדה במסגרת קורס ובמקביל 18 אחיות קדם צבאי בגיל לשירותה הצבאי החלה לעבוד בפגייה של בית חולים וולפסון. עם השנים, כש ־ נולדו ילדיה, עברה לעבוד בבית חולים קפלן, הקרוב לביתה ברחובות. "התפקיד קשה ומתגמל", היא אומרת ממרום ניסיונה. "יש לנו את הזכות לתת יותר, יש הורים שאומרים לנו שכאן קי ־ בלו בית ספר להורות, כי הטיפול עצמו הוא בפגייה ולבית הם מגיעים מוכנים. אנחנו נקשרים מאוד למשפחות. לפע ־ מים ההורים מגיעים אלינו כשהילד כבר

גדול, החודש למשל הגיע ילד שחוגג בר מצווה, ואז את מבינה כמה את שותפה למשהו גדול". את תחושת הכרת התודה עובדיה מבינה כיום יותר טוב מכולם. במשך תקופה ארוכה מצאה את עצמה מהצד השני של המתרס כשבנה האמצעי יובל חלה ואובחן עם תסמונת אפילפטית נדירה. "הכל התחיל לפני עשר שנים", היא מס ־ פרת השבוע, "הילד הבכור היה בן שמונה וחצי, יובל היה שבועיים לפני גיל שבע והיה לי גם תינוק כמעט בן שנתיים. הכל היה בסדר, הגדילה הייתה תקינה לחלו ־ טין. כמה ימים לפני שהכל קרה הייתה לו מחלת חום רגילה, אני מהאמהות ההיסטריות שמשאירות את הילד בבית שלושה ימים אחרי, וכשהוא חזר היה לו חוג כדורסל, הוא סיפר שנפל בחוג כי לא ראה טוב", מספרת עובדיה ומוסיפה שזמן קצר קודם לכן עשתה משקפיים חדשים, ויובל רצה גם משקפיים. למרות שבדיקה אחת הראתה שהוא רואה שש־שש, בדיקה אחרת הראתה שלא, אך היא הייתה בטוחה שהרצון למשקפיים הוא שגרם לו לומר שהוא לא רואה טוב. "הוא היה מוכן לעשות הרבה כדי לה ־ שיג את המשקפיים. אמרתי לו שנלך לרופאת עיניים לבדוק, אבל אז הייתה מחלת החום. באותו לילה שמענו צעקה ולא הבנו מה קורה, זה קרה בארבע בבוקר וזו הייתה צעקה אחת שנפסקה בתוך שנייה. כשקמתי בבוקר שמעתי אותו בוכה, כשהתקרבתי הוא לא זיהה אותי, הוא לא ידע שאני אמא שלו ולא הבין שהוא בבית. כשהסתכלתי על המי ־ טה ראיתי שהוא הטיל שתן וזה סימן שקרה משהו, קילחנו אותו והשכבנו אותו על המיטה והוא נרדם, ואז גם קם ובכה בהיסטריה, לא חיכיתי לאמבולנס, לקח ־

"התרופות לא עזרו, שלחנו כל הזמן שאילתות לכל העולם, שלחנו בדיקות, . MRI עשינו מילד בריא לגמרי הוא הפך לילד מונשם, בצום, עם זונדה"

תי אותו ישר למיון". מה עבר לך בראש?

"מהניסיון וההבנה אמרנו שאולי יש לו גידול במוח או דימום, מה כבר יכול להיות לילד שלא מזהה אותנו?".

אבי ג יל קדם / / צילום: קובי קואנקס

28

20.5.2022 ˆ ידיעות ראשון, רחובות