ראשון 25.02.22

בין בידוד לבדידות כבר שנתיים שהם מצמצמים מפגשים, חוששים להידבק, מחפשים דרכים להתעודד ושואלים את עצמם: מתי זה ייגמר? ‰ שלוש נשים מדברות על התקופה המאתגרתשעברה על בני הגיל השלישי ‰ בתקווה שהחלק הקשה מאחורינו

אסנת ששון. "הריחוק

מהמשפחה מאוד צילום: | " קשה לי קובי קואנקס

"אפילו דברים פשוטים הפכו לבעייתיים" משכונת נווה דקלים בראשון לציון ניהלה )73( אסנת ששון שנה מכון קוסמטי והייתה רגילה לפגוש אנשים 30 במשך למעלה מ־ על בסיס יומי. לאחר פרישתה לפנסיה היא קיבלה החלטה לשמור על שמחת החיים שלה ולהשתתף בפעילויות רבות ככל האפשר. למרבה הצער, השנתיים האחרונות של הקורונה גזרו עליה ריחוק מהחברים והמשפחה וכל חייה השתנו. "אני מנסה לדבר עם אנשים כדי להתעודד, אבל אני גם לא אישה שאוהבת להפריע עם הבעיות שלי", היא אומרת. "הקורונה הגיעה אלינו בתקופה קשה. בעלי סובל מבעיות רפואיות והיינו צריכים לחפש עבורו מטפל, לכן הכל הפך להיות קשה יותר", מספרת ששון, אמא לשלושה וסבתא לארבעה. "הבת שלי מתגוררת יחד איתנו וגם הנכד, אבל שאר בני המשפחה לא יכלו להגיע ולהיפגש איתנו בגלל הקורו ו נה והצורך להיות בבידוד. הריחוק מהם מאוד קשה לי. בהתחלה התקינו לנו טלוויזיה שמחוברת לזום כדי שנוכל לראות אותם, אבל לצערי דווקא בחג הפסח היא התקלקלה ולא יכולנו לתקשר באמצעות המכשיר הזה. עברנו לטלפון אבל זה קשה. החיים לא קלים ככה". מה הכי מפריע לך? "להישאר לבד כשאף אחד לא יכול להגיע לבקר זה מאוד מקשה עלינו. גם אי־אפשר לצאת לפגוש אנשים אחרים וכבר תקופה ארו ו כה שאנחנו בבית. אפילו דברים פשוטים הופכים לבעייתיים, למשל קניות בסופר שהייתי עושה בעבר אני עושה כעת דרך הטלפון, אבל גם זה לא תמיד מצליח, כי הסחורה שמביאים היא לא תמיד ברמה גבוהה. אני משתדלת לדבר עם אנשים בטלפון כדי להתעודד אבל מטבעי אני אישה שלא אוהבת להכביד ולספר לאנשים על הצרות שלי". אבי איצקוביץ'

"הספרים שאני כותבת מחזיקים אותי"

ו � אלמנה, תושבת רח )95 ג'וזפין פרישמן ( בות, נולדה בבוקרשט למשפחה שחיה, לדבריה, חיים נפלאים. "כשפרצה המלחמה ברחנו לברית המועצות החל סיוט חיינו. עברתי את הגטאות 1940 ובאוגוסט ואת צעדת המוות ואיבדתי את אמי", היא אומרת. "אבי, אחותי ואני שרדנו בקושי את התלאות הקשות של התקופה". פרישמן עלתה ארצה וגידלה דור של תלמידים 71 כמורה לאנגלית בבית ספר אורט רחובות. בגיל יצאה לפנסיה כדי לטפל בבעלה שחלה. כשנפטר, היא שקעה בדיכאון. "היו לי כמה שנים קשות ואיכשהו נשארתי בחיים", היא מספרת. . עיריית 93 תקופת הקורונה תפסה את ג'וזפין בגיל רחובות מיהרה לאתר את הקשישים המתגוררים בעיר

בגפם והתאימה להם תוכנית להפגת הבדידות, במס ו גרתה זכתה ג'וזפין לביקורים של תלמידים. לאחרונה חגגו איתה תלמידי בית ספר אמית עמיחי את יום . 95 הולדתה ה־ מה הרגשת כשהתחילה הקורונה? "קודם כל פחד מבחינת הבריאות והמצב, לא רק בארץ אלא בעולם בכלל. אני גרה לבד עם מטפלת אחוז מהזמן, 90 . אני בבית 24/7 שנמצאת איתי מנסה עד כמה שאפשר לצאת לטיולים בבוקר מוקדם עם הכלבים, כשבחוץ יש פחות אנ ו שים". ג'וזפין מעבירה את ימיה בכתיבת ספרים, "זה מחזיק אותי", היא מספרת, "אילו לא הייתי מתחילה לכתוב את הזיכרונות שלי הייתי משתגעת, אבל אני עסוקה. כבר הוצא ו תי לאור ארבעה ספרים ועכשיו אני עובדת על תרגום לעברית עם סטודנטים מהקהילה. את הספר בעברית אני כותבת עם דמעות על הנייר - עבור הדור הצעיר. מצד אחד, להגיע לגיל כזה זו מתנה משמיים. מצד שני זה עונש. בדרך איבדתי את כולם. לא היו לי ילדים, היו לי חברים, הייתה משפחה, אבל אף אחד מהם לא נשאר בחיים. הודות לספרים יש לי ידידים בכל העולם וזה נותן לי כוח להמשיך". אביגיל קדם

הכל זהב

"אילו לא הייתי ג'וזפין פרישמן: מתחילה לכתוב את הזיכרונות שלי הייתי משתגעת, אבל אני עסוקה. את הספר בעברית אני כותבת עם דמעות על הנייר - עבור הדור הצעיר"

"להישאר לבד אסנת ששון: כשאף אחד לא יכול להגיע לבקר זה מאוד מקשה עלינו. אני משתדלת לדבר בטלפון כדי להתעודד, אבל מטבעי אני אישה שלא אוהבת להכביד ולספר לאנשים על הצרות שלי"

צילום: פרטי | ג'וזפין פרישמן ותלמידים שהגיעו לבקר אותה

34

25.2.2022 ˆ ידיעות ראשון, רחובות