ראשון רחובות 30.08.24

מנירים לנתניה: "לפעמים הולכים לאיבוד" רומי דודאי את שנת הלימודים הקרובה תתחיל ) בבית ספר בנתניה, הרחק מביתה בקיבוץ נירים 16( במועצה האזורית אשכול. בשבת השחורה ספג הקי־ בוץ פגיעות קשות. דודאי ומשפחתה פונו לאילת, ואחרי ארבעה חודשים עברו לנתניה, בעוד שמרבית חברי הקיבוץ עברו לבאר שבע עד לשיקום הקיבוץ. "ההורים שלי עובדים במרכז הארץ וגם רבים מבני משפחתנו מתגוררים במרכז", היא אומרת. "אנחנו במקור מנתניה. עברנו לקיבוץ נירים לפני כשמונה שנים ולפני כחצי שנה חזרנו". במשך ארבעת חודשי השהייה באילת דודאי לא למדה במסגרת מסודרת, והכניסה לכיתה י"א בתיכון 'אורט לייבוביץ' בנתניה לוותה בקשיי הסתגלות לימודיים וחברתיים. "נכנסתי לכיתה חדשה באמצע השנה עם תלמידים שלא הכרתי קודם", היא מספרת. "לא פשוט להיכנס שוב למסגרת לימודית ולסגור פערים של חודשים. למזלי המורים סייעו לי וגם נעזרתי במורות פרטיות". את שורשיה בעיר ניצלה רומי כדי ליצור קשר מחו־ דש עם חברות הילדות שלה. "בזכותן הכרתי חברות וחברים חדשים ובחופש גם עבדתי, השלמתי פערים לימודיים וביליתי". למרות הגעגועים לקיבוץ ולחברים שעברו למוקדי הפינוי, למשפחת דודאי אין כרגע כוונה לשוב לקי־ בוץ. "הכוונה היא להישאר בנתניה, והכל תלוי בהת־ פתחויות הביטחוניות". ההתרגשות לקראת פתיחת שנת הלימודים בעיצומה: "מרגש לפתוח שנת לימודים חדשה בבית ספר חדש, במקום מגורים חדש, בסביבה שלא הכרתי כמחצית משנות חיי", היא מודה. "קצת עצוב לי שזה לא קורה עם החברים שלי מתיכון 'נופי הבשור' במועצה האזו־ רית אשכול, שאיתם למדתי שמונה שנים. באשכול זה היה הרבה יותר אינטימי. פה יש הרבה יותר תלמידים ולפעמים יש תחושה שהולכים לאיבוד. מדובר בדרך חדשה ובהתחלה חדשה, אבל אין הרבה ברירות. הנ־ סיבות מכתיבות לנו את המציאות הזו". מאיר ־ עודד בר רומי דודאי: "לא פשוט להיכנס שוב למסגרת לימודית ולסגור פערים של חודשים. המורים סייעו לי וגם מורות פרטיות"

ברינר. "השנה אכיר עוד חברים חדשים" צילום פרטי |

בוכריס. "ירושלים חיכתה צילום פרטי | " לנו

שיעור בהסתגלות

משלומי לירושלים: "מתגעגעת לצפון אבל אנו לא לבד"

שילת בוכריס: "אני ישנה בסלון, אין לי חדר, אין לי פרטיות ואני לא יכולה להזמין חברים כמו בשלומי, אבל למזלנו קיבלנו חדר עם מטבח שממש מרגיש בית" לבית הספר בוכריס פחות מתגעגעת, וגם מצלי־ חה לראות יתרונות במצב. "לא אהבתי את בית הספר והיום החיים הרבה יותר טובים. יש לי חב־ רים, צחוקים, קהילה, ובסוף זאת חוויה. אנחנו לא לבד, ויש משהו מאוד כיפי בזה שכל היום אני עם חברים, וזה העיקר: שכולנו ביחד". מירב שלמה-מלמד תתחיל בעוד יומיים את לימודיה שילת בוכריס בכיתה ח' בירושלים. לפני כעשרה חודשים פונתה מביתה בשלומי שעל גבול הלבנון למלון דן בו־ טיק בבירה, ואת מקום אולפנת הראל בנהריה תפס אורט גבעת רם. "לפני הפינוי שרתי בלהקת 'קו־ לות נהריה', ועכשיו הוריי בודקים אפשרות לה־ כניס אותי לבית הספר לאמנויות בירושלים כדי שאמשיך להתפתח ולצמוח בתחום השירה", היא מספרת. "גם נרשמתי ללהקת 'הצוללת הצהובה' ובתחילת השנה אתחיל בעזרת השם". במלון, מספרת בוכריס, דואגים לאורך כל החוד־ שים הללו לכל צרכי המפונים, וכך גם לגבי יל־ קוטים וכל הציוד הדרוש לפתיחת שנת הלימודים. בשנה הקרובה ילמדו איתה תלמידים נוספים מש־ לומי, שאת חלקם הכירה בירושלים אחרי הפינוי, וכמובן הירושלמים שאליהם התחברה. "אני מר־ גישה שירושלים חיכתה לנו", היא מספרת. "אנחנו מאוד אוהבים את ירושלים ומצאנו פה את מקומנו, כל אחד בתחומו. יש פה אנשים חמים עם אהבת ישראל אמיתית, קהילות מדהימות שלא נותנות לנו לרגע להרגיש לבד וגם עיריית ירושלים דואגת לנו ולכל המפונים". מתגעגעת הביתה? "אני מאוד מתגעגעת לצפון ולחברים שלי ורוצה לחזור למיטה שלי, לחדר שלי, לבית הגדול והיפה שלנו, למכון הכושר של שלומי, אבל הוריי לימדו אותי שהיכן שארגיש שלווה ובטוחה, שם זה הבית. אמנם במלון אני ישנה בסלון, אין לי חדר, אין לי פרטיות ואני לא יכולה להזמין חברים כמו שיכו־ לתי בשלומי, אבל למזלנו קיבלנו חדר עם מטבח שממש מרגיש בית".

מאשקלון לפתח תקוה: "אני קצת דואג כי הפסדתי שנה" "כשהייתי קטן הוריי עלו מאוקראינה, עכשיו זה מרגיש 10 ), שפונה ב־ 14( רון ברינר כמו עלייה שנייה", אומר באוקטובר מביתו באשקלון לפתח תקוה. "רקטה פגעה פגי־ עה ישירה בבניין שלנו ונשארנו בלי בית ובלי כלום, הכל נהרס", הוא מספר. "אמא שלי פרסמה פוסט בפייסבוק ובי־ קשה מקום זמני לגור בו. לא ידענו ששבועיים בפתח תקוה יהפכו לכמעט שנה. שכרנו דירה, נרשמנו לשנת הלימודים הקרובה והחלטנו להישאר כאן. מרגע שעברנו קיבלנו כל עזרה אפשרית מהחמ"ל של פתח תקוה ומעמותה שמסייעת למפונים – מציוד לבית ועד למחברות וקלמרים". לפני המלחמה ברינר למד במקיף ד' ובעוד יומיים יתחיל ללמוד בכיתה ח' בבית ספר רבין בפתח תקוה בכיתת תלמי־ דים מתבגרים עם אוטיזם בתפקוד גבוה. "אני בעל מוגבלות והייתי צריך לחכות לוועדה כדי להירשם לבית הספר", הוא אומר. "עכשיו אני כבר ממש מוכן ויש לי הכל, כולל ילקוט וספרים. זה מרגש, כי זה שינוי של ממש". ברינר הכיר כאן את ולד וכריסטינה, אף הם מפונים מאש־ קלון, ומשוכנע שבקרוב יכיר חברים חדשים מהעיר. "אני שומר על קשר עם חברים מאשקלון, הם באו לבקר פה בחו־ פש. נכנסתי למערכת החינוך בעיר רק לקראת סוף שנת הלימודים, כי לא ידענו שהמלחמה תהיה כל כך ארוכה, כך שלא ממש הספקתי להכיר חברים חדשים, אבל אני לא דואג, בשנת הלימודים הבאה זה יקרה. אני ממש מתרגש - דירה חדשה, בית ספר חדש, התחלה חדשה, הכל חדש. לפעמים אני רוצה לחזור לכיתה הקודמת, אבל אני בפתח תקוה כבר הרבה זמן, והתרגלתי. אני קצת דואג בגלל שהפסדתי שנה בלימודים, אבל אני יודע שאשלים את החומר". למה אתה מתגעגע? "לחברים, לשכונה, לזה שכולם מכירים את כולם, אבל גם בפתח תקוה יש יתרונות. בילינו כאן בחופש הגדול, טיילנו וראינו סרטים. עכשיו מתחילה שנה חדשה ואני בטוח שיהיה בסדר". נטאלי סילבר רון ברינר: "רקטה פגעה פגיעה ישירה בבניין שלנו ונשארנו בלי כלום, הכל נהרס. אמא שלי פרסמה פוסט בפייסבוק וביקשה מקום זמני לגור בו"

דודאי. "באשכול זה היה הרבה | " יותר אינטימי צילום פרטי

40

30.8.2024 ˆ ידיעות ראשון, רחובות