ראשון רחובות 31.12.21

שכל קצין לוחם מקבל הכנה איך לעמוד מול אמא שבנה נהרג בפעילות צבאי ולומר לה שהבן שלה נפל כגיבור. מעו ־ לם לא חשבתי שאעמוד מול אמא ואומר לה שאני הסיבה למוות של הבן שלה. ניסית מאז ליצור איתם קשר? "לא. אני מודה שיש בי חשש. אני באמת לא שופט אותם ומבין את הכאב היטב. אני עדיין לא בשל לזה, עצם העו ־ בדה שאני מדבר על זה עכשיו בפומבי זה דבר גדול עבורי. אני לא מתנגד לפגוש אותם וזה מאוד תלוי גם בכמה הם רוצים. מפגש שבו הם רק יאחלו לי שוב למות פחות בא לי. אני מבין שזאת סיטואציה לא קלה. אחרי התאונה המון חברים שלי עזבו אותי כי הם לא הצליחו לעכל את השינויים שהתחוללו". כמה זה נמצא ביום־יום העובדה שג ־ ללך אדם מת? "האם הייתי רוצה לשנות את העבר? בוודאי. החיים שלי ככל הנראה היו במ ־ קום אחר אם זה לא היה קורה, אבל אני גם אדם מאוד מאמין ויודע שהכל כתוב מל ־ מעלה ואם זה קרה אז יש סיבה מסוימת. בגלל זה אני עוסק בהסברה בכל הכוח, כדי להציל חיים של בני נוער, כי אם אני שילמתי מחיר אז כנראה זה נועד בשביל שאחרים לא יפגעו. "אם שואלים אותי על מה אני מצטער אז אני מאוד מצטער שהתעצלתי להזמין לחבר שלי מונית באותו הלילה וחשבתי שאני חסין ממקרים כאלה ושלי זה לא יקרה". המעסיקים נרתעו , שנה וחצי לאחר התאונה 2015 בשנת ויומיים אחרי שהשתחרר משירותו הצ ־ באי, נכנס לסקוב בשערי כלא חרמון והחל לרצות את עונש המאסר שלו. "פג ־ שתי שם דמויות מעניינות כמו ראש עי ־ ריית בת ים לשעבר שלומי לחיאני ואיש העסקים נוחי דנקנר. הכלא כשלעצמו לא היה חוויה קשה, כי זה כלא שיקומי של עבירות צווארון לבן. התחושה פשוט היתה של ירידה ממקום גבוה שהייתי בו. מאדם ממשפחה טובה, תלמיד מצטיין וקצין מובחר שרצה להיות אזרח תורם לחברה, פתאום אני יושב בכלא. ההר ־ גשה היתה שאני כמו סוס דוהר שקשור לעץ. זה היה דיסוננס גדול כי לפני רגע הייתי אדם שתורם למדינה ופתאום אני נאשם על ידי אותה מדינת ישראל". השגרה בכלא אחרי חיים פעלתניים, כך הוא מעיד, היא שהיוותה את עיקר הקושי, "שש וחצי בבוקר אתה קם לס ־ פירה וארוחת בוקר. אחר כך יוצא לעבוד במפעל טבע נאות ובשעה ארבע חוזר לחדר. אחר כך ממשיכים לארוחת ערב, יושבים קצת עם אנשים ומדברים, ואז הולכים לישון ושוב הכל מההתחלה". בתום עשרה חודשים קיבל לסקוב שח ־ רור על התנהגות טובה וחזר הביתה. איך הסתכלו עליך אחרי השחרור? "אחד התנאים של השחרור היה למצוא "זו היתה תקופה מאוד טעונה. המשפחות ראו בי אויב ואיחלו לי למות. האבא של המנוח אמר שמקומי הוא בין המתים ואני מבין אותו, חלילה לא שופט אותו"

"מה שהביא אותי למצב הזה היה האגו שלי, שאני בתור קצין כל יכול חשבתי שאני יכול לעלות על ההגה בשעה מאוחרת כי לי לא יקרה שום דבר"

עבודה באופן מיידי ולכן התחלתי לעבוד בתור יועץ לימודי בחברת הייטק. לאחר מכן עברתי לעבוד כמנהל לוגיסטי בחב ־ רת תיירות ואז עברתי לעבוד בתור סדרן בחברת הסעות. במקומות שעבדתי בהם הייתי תמיד בתפקידי מפתח, אבל גם היו ראיונות עבודה שפסלו אותי בגלל העבר שלי. הם התרשמו אבל בדיקה קצרה עליי גרמה להם לחזור בהם. עצוב שזו הדרך שבה שופטים אנשים. הראייה של החברה היא מאוד שחור ולבן, יש לנו נטייה כבני אדם להסתכל על סיפור מה ־ סוג שאני עברתי בדרך סובייקטיבית. אנשים מסתכלים על זה ושופטים אותי לחומרה". "לא פוחד לחזור לנהוג" לסקוב סיפר בשנים האחרונות את סיפורו באופן מצומצם בפני בני נוער וחיילים, אבל עכשיו הוא רוצה לה ־ גיע לכל מי שרק אפשר להשפיע עליו. "לפני חמש שנים חבר קרא לי לעשות שיחה עם חניכים שלו בתוכנית כושר קרבי. התיישבתי מולם וסיפרתי להם פשוט את הסיפור שלי באופן פתוח, איך עברתי את כל השלבים בדיוק כמותם בתוכניות נוער בראשון לציון ואיך יום אחד הפכתי להיות חלק מאירוע מצער, אירוע שיכול לקרות לכל אחד מהם. הם שאלו שאלות והיה שיח פתוח ומשוחרר. כשסיימתי את השיחה איתם הבנתי שיש פה אירוע שצריך לדבר עליו. חצי שנה לאחר מכן עשיתי כבר הרצאה מתוכננת יותר, עם מצגת מסודרת שבה סיפרתי את הסיפור שלי לעומק. מצגת שבה אני מריץ תמונות של החיים שלי, על המקו ־ מות הגבוהים שהייתי בהם ופתאום רקע שחור ותמונות של התאונה ומשם על חיי בתור אסיר. "בהרצאה אני מסביר שמה שהביא אותי למצב הזה היה האגו שלי, שאני בתור קצין כל יכול חשבתי שאני יכול לעלות על ההגה בשעה מאוחרת כי לי לא יקרה שום דבר". אתה מרגיש שזה משנה משהו אצל בני הנוער ובתרבות הנהיגה שלהם? "בהחלט. היו מקרים שבאו אלי חבר'ה צעירים וסיפרו לי שבזכות ההרצאה שלי הם שינו את כל היחס שלהם לתרבות נהיגה. אחד מהם סיפר לי שהוא נהג מאוד עייף והוא פשוט עצר בצד וביקש ממישהו שינהג במקומו. כל זה גורם לי לרצות להגיע לעוד אנשים כי אני מר ־ גיש בסוג של שליחות. עד היום בני נוער שומעים בעיקר הרצאות של עורכי דין או של הצד הנפגע. אני נחשב חריג בע ־ ניין הזה כמי שגרם לתאונה ומספר על כך באופן פתוח". בעוד שלוש שנים תסתיים השלילה שלך. אתה מתכוון לחזור לנהוג? "כן. אני לא פוחד מנהיגה ולא מפקפק ביכולות הנהיגה שלי. כשתיגמר השלי ־ לה שלי אני אעשה רישיון מחדש".

אף עין לא נשארה יבשה באירוע ברית המילה של משפחת גודוסי ביום ראשון האחרון ‰ דמעות של שמחה ועצב התערבבו לנוכח היעדרותו של אב התינוק, חן גודוסי ז"ל, שנהרג לפני חמישה חודשים בתאונת דרכים קטלנית "אני יודעת שחן היה יחד איתי בברית של בננו" נופר (משמאל) בטקס הברית

חולים שבו קיבלה את הבשורה המרה על מות בעלה, הפעם בנסיבות משמחות הרבה יותר. צ � בד 19 "ידעתי שהתאריך המשוער שלי הוא מבר", משתפת נופר, "זה גם תאריך יום ההולדת של חן. בתאריך הזה התחילו לי צירים ומיהרתי לבית החולים עם כל המשפחה שלי, אמא של חן, גיסתי, אמא שלי ואחותי, כולן ליוו אותי. "היה לי מאוד עצוב שחן לא היה איתי פיזית בלידה אחרי שבכל שאר הלידות הוא לא עזב אותי לרגע, אבל הרגשתי אותו באותם רגעים של הלידה. הרבה אנשים עטפו אותי בחום, גם בבית החולים הכירו את המקרה האישי שלי ומאוד עזרו וכשכל המשפחה שלי היתה איתי אז החוויה היתה קלה יותר". בתחילת השבוע, נערך טקס הברית בנוכחות מאות חברים ובני משפחה. את כיסא אליהו הנ ־ ביא עליו ישב הסנדק, תרם בעבר חן ז"ל למען הצלחתו בעבודה, אך בעקבות המקרה הטראגי הוא משמש כעת לעילוי נשמתו. "היה לי קשה מאוד לעבור את הברית בלי חן, הגיעו המון אנ ־ שים לכבד אותנו, לא הפסקתי לבכות", מספרת נופר, "נתנו לו את השם נריה. המשמעות של השם הוא שהבן הטרי יפיץ אור ואושר בבית". בימים אלו מתחילה נופר את חייה עם חמשת ילדיה במקום חדש. היא עברה מראשון לציון וכעת מתגוררת בבאר יעקב. "אנחנו לומדים לחיות עם הכאב. אם עכשיו אכנס למיטה ואהיה עצובה מה זה יעזור לי? זה יחזיר אותו? יש לי חמישה ילדים לדאוג להם שצריכים את אמא שלהם חזקה ושמחה, עומדת על הרגליים, ואני בטוחה שחן לא היה רוצה שאני אבכה כל היום ושהילדים שלו יגדלו ככה. השם רצה אותו קרוב אליו, וככה אני רואה את החיים. עצוב וכואב אבל חיים עם זה".

צילום: מהאלבום המשפחתי

חן ז"ל עם חלק ממשפחתו

אבי איצקוביץ' נריה גודוסי, בסך הכל בן שבועיים אבל את כמות השמחה והאור שהוא הכניס למשפחת גו ־ דוסי אי־אפשר לתאר. ביום ראשון השבוע הת ־ קיים טקס ברית המילה שלו. מאות חברים ובני משפחה הגיעו לחגוג עם האם נופר ואחיו הצעי ־ רים, אך בתוך השמחה הגדולה היה גם עצב על כך שאבי התינוק, חן גודוסי ז"ל, לא זכה להש ־ תתף בשמחה. לפני כחמישה חודשים יצא חן ז"ל לעבוד ־ תו ביום שישי בבוקר כשהוא רכוב על קטנוע. נהגת לא זהירה עברה באור אדום ופגעה בו ובבנו שרכב עימו. חן נהרג במקום והבן נפצע והועבר לטיפול בבית חולים "שמיר־אסף הרופא". הוא השאיר אחריו ארבעה ילדים ואת נופר אשתו, שהיתה בחודש חמישי להריונה. לפני כשבועיים הגיעה נופר שוב לאותו בית

15

ידיעות ראשון, רחובות ˆ 31.12.2021