אשדוד 04.02.22

תרבות

/ ליאב אחאבן / צילום: בראל אפרים

להיות נוזליים, והיינו מסתכלים על החלו ש נות של הבית כדי לראות מה הטבע צייר עליהם בלילה". אין מחיר לחופש איחייב מספר כי כתיבה תמיד הייתה חלק ממנו ושלכתיבת ספרות ילדים הגיע איחייב בגיל מבוגר יחסית, לאחר שנולדו ארבעת ילדיו. "התחלתי לכתוב ספר למבו ש גרים בשפה הרוסית, אך בשלב כלשהו הפ ש סקתי לכתוב מכיוון שלא הייתי פנוי מספיק לכתיבת הסיפור הזה. היו דברים אחרים שמשכו אותי כמו סיפורי הילדים - וגם טקסטים אחרים שהתחלתי לכתוב, כולל שירים עצובים שכתבתי בעברית". כמו ברבים מהמקרים, הספר הראשון שלו נולד כתוצאה מלילה מסיפורים לפני השי ש נה לילדיו: "הם ביקשו סיפור לפני השי ש נה ואחרי שהמצאתי את הסיפורים ישבתי וכתבתי אותם. אני אוהב לכתוב לילדים כי כשמספרים להם משהו מצחיק, הם צו ש חקים - כי זה פשוט מצחיק אותם, ללא כל קשר למקרה מסוים או לאסוציאציות. זה מה שיפה בסיפורי ילדים: הם פשוט אוהבים באמת או לא אוהבים באמת ותמיד יגידו לך את האמת. הכתיבה לילדים היא בעצם כתיבה לכולם, כשבין השורות אפשר למ ש צוא פילוסופיה ותובנות והסיפור יכול להיות יפה וגם מצחיק, גם מבלי להשתמש במילים בוטות ובלשון הרע". מה המסר בספר החדש שלך? "הסיפור 'הכי גדול זה להיות קטן' מציג סיטואציה מוכרת להורים רבים: לשמוע מי ש לדינו אומרים: 'אוף! מתי כבר אהיה גדול?'. לעומת זאת, הגדולים רוצים הרבה פעמים לחזור להיות שוב קטנים. מצד אחד, הגדו ש לים יודעים ומבינים שצריך לחיות כמו ילד, לדעת לשמוח, ללמוד לסלוח ופשוט לאהוב את החיים, אבל מצד שני לא יכולים לעשות עם זה דבר. בסיפור השני 'סוד המפתח' היה חשוב לי להעביר מסר חשוב כאבא לארבעה ילדים: לעתים קרובות אנחנו מלמדים את הילדים שהם צריכים ללמוד על מנת שכ ש שיגדלו הם יהיו עשירים, בעלי כוח רב, אבל אנו פחות משתמשים במילים כמו: מאושר ובעל חכמה. בסופו של דבר, אף כסף לא שווה אם הגעת לסוף של הסיפור של עצמך מבלי שזכית לשמוע: 'אבא יכול הכל', 'אבא הכי חכם', 'אבא הכי חזק' ועוד מחמאות בס ש גנון דומה". ואתה אבא שיכול הכל? הרי זה לא שעזבת את העבודה שלך וישבת לכתוב, אתה עדיין ממשיך לעבוד כנגר. "הכתיבה מבחינתי היא חופש. אדם לא צריך אישור ממישהו כדי לתת למוחו ליצור, אלא בוחר את הדרך ואת הסגנון שבהם הוא כותב. והמוטו הזה מלווה אותי גם בעבודה שלי כנגר. רוב הזמן, למרות שאני יודע מה עליי לעשות, אני עדיין יכול לבחור באיזו דרך ובאיזה סדר אעשה זאת. יש הרבה חופש ויופי בעבודת הנ ש גרות, ולמרות זאת הייתי רוצה להאמין שבעוד כמה שנים הכתיבה תהפוך למק ש צוע העיקרי שלי". ¿

ארנולד איחייב וילדיו בנגריה. "הכתיבה מבחינתי היא חופש"

זו ילדותי השנייה ארנולד איחייב משדרות מגדל ארבע ילדים ומתפרנס כנגר - אבל במקביל, הוא נותן לדמיון שלו לסחוף אותו לעולמות אחרים כמחבר ספרי ילדים ‰ לכבוד ספרו החדש הוא מספר על זכרונות ילדותו מאוקראינה הקרה ומייחל ליום שבו יוכל להקדיש את עצמו רק לכתיבה

ש � ארנולד איחייב מ ביום יום עובד דרות כנגר - אבל את הדברים הכי טובים שלו הוא מייצר לא מעץ. בשבוע שעבר הוא השיק את ספר הילדים הרביעי שלו, "סוד המפתח / והכי גדול זה להיות קטן". הספר קרוי על שם שני הסיפורים שבו, שמצלי ש חים להעביר בצורה חווייתית תובנות די ש דקטיות כמו לבחור בתבונה, לנצל היטב את הזמן, לפתוח לאושר את הדלת, לשמור על התמימות ולא למהר לגדול. הסיפורים מלווים בציורים שאיירה הציירת הרוסייה ילנה סקריפצ'נקו, במהלך הסגרים של הקורונה. ארבעה + , נשוי 41 ילדותו של איחייב ( כשעלה ארצה 14 ילדים) נקטעה בגיל מאוקראינה וכמו רבים, התקשה להשתלב בארץ הזרה. בנעוריו הוא נדד בין פנימיות (קרית יערים שבהרי ירושלים והכפר הירוק שברמת השרון) והתערה בהדרגה בחברה הישראלית, תהליך שהושלם באופן מתב ש קש עם הגיוס לצבא ושירות במשמר הג ש בול. כיום, כאמור, הוא מפרנס את משפחתו מרובת הילדים כנגר - ובמקביל, מתחבר לילד הפנימי שבתוכו באמצעות כתיבת ספרי ילדים. מילדותו באוקראינה נותרו לו זכרונות רבים, שהותירו בו חוויות חיוביות למרות הקשיים האויבקטיביים והמחסור שממנו סבלה משפחתו. "כשאין לך דבר מסוים ואתה לא יכול להשיג אותו, לא נשארות לך הרבה אפ ש שרויות – מלבד להכין בעצמך את הדבר הזה עם חבר או עם אח", אומר איחייב, "באותה תקופה הילדים היו מכינים בע ש צמם את המשחקים: אקדח צעצוע, מט ש לא היה כלום אבל היה הכל

הסוגים שמהם לא הפסקנו לאכול. בחצר הבית הסתובבו תרנגולות, שהטילו בלול ביצים טריות בכל הגדלים ובצבעים שונים. לא היו חסרים לנו משחקים ויום שלם לא היה מספיק כדי לממש את כל הרעיונות ששמרת לעצמך במשך כל הלילה. היינו כל הזמן עסוקים בלחיות, בליצור ובלבנות - ולא רק לשבת סתם מול מסכים". איחייב מספר על האתגרים שהמתינו לו ולחבריו בילדותו ונזכר שגם מטלות יומיומיות דרשו מהילדים יצירתיות, תעו ש זה והשקעה: "בית הספר שבו למדתי היה דקות הליכה וכל הליכה 40 במרחק של אליו הייתה הופכת לחוויה אחת גדולה. בחורף היינו משחקים בשלג או גולשים על אגם שקפא ובשאר העונות היינו קוטפים את הפירות מהעצים שגדלו ברחבי העיירה. כילד לא היה דבר כיפי יותר מהחורף. גם מעלות, 20 כשבחוץ היה קור של מינוס לא היה לנו קר כי לא הפסקנו לזוז ולשחק. השלג הגיע בקלות עד למותניים, האגמים קפאו ונטיפי הקרח קישטו את גגות הבתים. כשקמנו בבוקר נאלצנו לשפוך מים רותחים על ברז המים, על מנת שהמים בתוכו יחזרו

קות לפינג פונג או קורקינט. אם להיות קצת פילוסוף, אז לא היה לי כלום ולמ ש רות זאת היה לי הכל, דבר שרוב הילדים היום לא יכולים להבין אותו. לילדים כיום קשה להעריך את מה שקונים להם, ולא משנה כמה כסף שילמנו עבור הדברים. הם מאבדים מהר מאוד את התשוקה כי האלטרנטיבות היום גדולות מדי והכל קל להשגה. מספיק שילד יבקש צעצוע או משחק, וגם אם הוא יחכה לו במשך שבוע, במקרה הטוב כבר למחרת לא יזכור היכן הניח אותו ובמקרה הפחות טוב ישבור אותו כבר בהתחלה". הדברים האלה שאתה מדבר עליהם השפיעו מן הסתם גם על הכתיבה שלך לילדים. מה אתה זוכר מילדותך באוקראינה? "גדלתי כילד די מופנם וחסר ביטחון, אך מאוד יצירתי ושמח. אני לא זוכר את עצמי יושב רגע אחד במקום ולא עושה כלום. העיירה שבה נולדתי וגדלתי הייתה דומה למושבים בארץ ובחלקה החקלאית שהייתה שייכת לבית שלנו הייתה גינת ירק ענקית, שבה גדלו כל סוגי הירקות ועצים מכל

28

4.2.2022 ˆ ידיעות אשדוד, אשקלון, הדרום