אשדוד 09.09.22

אשתה וצרפתי. "היא הייתה על סף עילפון"

אשתה ואסולין. "סבתא מזל הייתה שכנה אהובה"

רגה לפני כעשור לאחר שהתגלה גי ר דול בראשה. כשהיא יושבת בין צרפתי לאסולין, היא ייחלה לנס קטן שיגרום לה לראות את שניהם אפילו רק לכמה רגעים. "הייתי רוצה עכשיו שאלוהים יפקח לי את העיניים לרגע אחד כדי לראות את שני המלאכים האלו", היא אמרה. "הם כל כך מרגשים אותי". אשתה עלתה ארצה מאתיופיה בשנת ר � . לפני כשני עשורים היא התג 1984 שה מבעלה ונותרה אם חד הורית לא ר אובחן גידול 2004 רבעת ילדיה. בשנת בראשה והיא הייתה בסכנת חיים. "יום אחד הלכתי לישון והחיים שלי התהפ ר כו", היא מספרת. "הייתי במוות קלי ר ני והיו צריכים לנתח אותי ולהוציא את הגידול שהיה לי בראש". הגידול והניתוח המורכב פגעו בעצב הראייה וראייתה של אשתה הידרדרה בהדרגה עם השנים עד שהתעוורה לחלוטין. "אני לא בוכה על מה שקרה" בשנים האחרונות מתגוררת אשתה בגפה בדירה שברחוב הפרחים. עם השנים היא למדה כיצד להתנהל באופן עצמאי למרות העיוורון. היא מבשלת, מנקה ומסדרת את הבית אך לא יוצאת לבד מהדירה. "למרות כל מה שעברתי בחיים, אני תמיד מודה לאלוהים על מה שהוא נתן לי ולא בוכה על מה שקרה לי", אומרת אשתה באופטימיות. הבת יפה, שליוותה את אמה במאב ר

קי ההישרדות לאורך השנים, חששה לאבד אותה הפעם. "אלו היו רגעים מלחיצים והיסטריים גם בשבילי", היא אומרת. "באותו יום התקשרה אליי שכנה של אמא ואמרה לי שהיא צורחת בחלון ורוצה לקפוץ מהמרפסת. כשאני עם שני ילדיי בני השנתיים אמרתי לה שאמא שלי נגד התאבדויות, לא הבנתי מה היא רוצה ממני. ואז אני מקבלת עוד טלפון של שכנה אחרת שהתחילה לצרוח: 'איפה את, יש אש בבית של אמא שלך'. התקשרתי לחברה וביק ר שתי ממנה שתבוא דחוף לשמור על הילדים". יפה הזמינה מונית כדי להגיע הכי מהר שאפשר מביתה שברובע א', בצ ר פון העיר, לרובע ח' בו מתגוררת אמה. "כשהגענו לרובע ו' היו המון ניידות ופקקים כי סגרו את הכבישים", היא משחזרת. "פתאום אחי התקשר והת ר חיל לצרוח ולשאול איפה אני. עד שהגעתי לאמא עברו לי המון סרטים בראש, הייתי על סף היסטריה. כשה ר געתי לבניין השוטרים לא נתנו לאף אחד להתקרב, אבל למרבה המזל אחרי כמה דקות ראיתי את הכבאים מורידים את אמא. כשהבנתי שהיא בהכרה יכו ר לתי לחזור לנשום". אשתה נלקחה כאמור לבית החולים אסותא, ולאחר סדרת בדיקות שוח ר ררה ועברה להתגורר עם בתה יפה. היא יצאה אומנם מהאירוע ללא פצי ר עות בגוף אך לנפש ייקח עוד הרבה זמן להתאושש מהחוויה הטראומתית.

"מאז האירוע לא הצלחתי ממש לי ר שון", מספרת אשתה. "יש לי סיוטים ובכל פעם אני משחזרת את מה שקרה. עוברים לי בראש הילדים שלי והמח ר שבה מה היה קורה אם לא הייתי יכולה לפגוש אותם יותר". "אני רוצה לחזור הביתה" גם עבור צרפתי ואסולין זו הייתה חוויה יוצאת דופן. "אני זוכר איך הת ר פללתי שהאישה לא תקפוץ למטה", סיפר צרפתי. "זה היה מחזה נורא כש ר כולם צעקו לעברה 'אל תקפצי' וזה היכה בי וחלחל אליי. אנחנו נמצאים בהמון אירועים, אבל מבצעי הצלה כאלו הם לא רגילים. היה לנו אירוע דומה לפני מספר חודשים בקרית מלאכי ולפני מספר שנים ברובע ב'". אסולין סיפר כי בדיוק בשביל רגעים כאלה הוא החליף מקצוע. מהתעשייה הצבאית הוא הפך לכבאי: "הצטרפ ר תי לכיבוי לפני כארבע שנים בעיקר כדי להציל חיים". במקרה הזה הרוויח אסולין חוויה מכוננת נוספת: כשה ר כבאית התקרבה לבניין הבין אסולין שזה היה ביתם של סבו וסבתו שהלכו לעולמם לפני יותר מעשור. "אני הבן של דוד אסולין והנכד של מזל ויעיש אסולין", הוא סיפר בהתרגשות לא ר שתה וליפה. אשתה התמלאה בשמחה וחיבקה אותו שוב ושוב. "מזל הייתה השכנה האהובה שלי מהקומה הש ר נייה", היא השיבה בהתרגשות. בילדותו ביקר אסולין את סבא וסב ר תא שלו והוא זוכר במעורפל את המ ר קום ואת השכנים. "כשהגעתי לבניין הייתה לי הרגשה שאולי אני מכיר מישהו מהשכנים", סיפר אסולין. "כשראיתי את רבקה תיארתי לעצ ר מי שיש סיכוי שהיא הכירה את סבא וסבתא שלי". למרות שאשדוד מונה כיום כרבע מיליון תושבים היא עדיין נושאת אופי של עיר קטנה שבה כולם מכירים את כולם. כשצרפתי סיפר לרעייתו על האירוע התברר כי אשתה היא לקוחה בבנק בו היא עובדת. "עוד צירוף מקרים שבו גילינו כי יש בינינו חוטים מקשרים", אמר צרפתי. בימים אלה מתבצעות עבודות לשי ר פוץ דירתה של אשתה והיא כבר מחכה לרגע שבו תוכל לחזור הביתה. "אני רוצה להיות בבית שלי במקום שבו אני רגילה להיות", היא אומרת. "אני יודעת שלא יהיה לי קל, אבל אין כמו בבית". ¿

והזעיקה עזרה. "התחלתי לצרוח לא ר נשים שהיו בחוץ: 'הצילו, הצילו, הבית נשרף'", היא מספרת. "לאט לאט הגי ר עו עוד אנשים והרב של בית הכנסת הסמוך יצא וצעק לעברי: 'תיזהרי שלא ליפול'. מה שהכי עזר לי היה שהרב שאמר לי להחזיק מעמד. אני מאמי ר נה שכל העניין נמשך משהו כמו חצי שעה, אבל כל רגע נראה לי כמו נצח". כשצרפתי הגיע למרפסת והושיט יד לאשתה היא הייתה בטוחה שזו האש שאחזה בה: "הוא היה חם מאוד וחשבתי שהשריפה התפשטה כבר למרפסת". ר � ), נשוי ואב לשלושה ("ה 38 צרפתי ( ביעי בדרך"), ניסה לדובב ולהרגיע את אשתה שהייתה אחוזת בהלה. "הגענו לבניין והייתה שם היסטריה גדולה והתגודדות של המון אנשים ברח ר בת החניה", הוא משחזר. "כולם פחדו שרבקה תקפוץ מרוב הלחץ. פרצנו את הדלת של הדירה ובזמן שניגשתי למ ר רפסת רועי וכבאים נוספים שהצטרפו אלינו התחילו לכבות את השריפה". "היא חשבה שהיא נשרפת" צרפתי מספר כי בשלב הזה אשתה הייתה קרובה לאפיסת כוחות: "ני ר סיתי להרגיע אותה. היא רעדה כולה והיה נדמה שבכל רגע היא עלולה לה ר תעלף. כשניסיתי להוריד אותה מה ר סורגים היא אמרה לי שהיא נשרפת. אמרתי לה 'את רואה, אין פה עשן?' והיא ענתה לי שהיא לא רואה. באותו רגע הבנתי שהיא לקוית ראייה. הור ר דתי אותה לאט לאט מהסורגים והיא התיישבה על הכיסא. לאחר כמה רג ר עים חבשנו לה מסיכה והוצאנו אותה מהדירה". אשתה זוכרת במעורפל את השיחה עם צרפתי: "הייתי אפופה לגמרי. לקח לי זמן לקלוט שהוא כבאי". צרפתי אמר לאשתה שהאינסטינקטים שלה הצילו את חייה: "הדבר הכי חכם שע ר שית זה שיצאת החוצה למרפסת אחרת זה יכול היה להיגמר רע". אסולין, גרוש ואב לילד, עובד בתחנה כארבע שנים, נדהם מכך שהתמונות של הצדיקים אליהם נשאה אשתה את עיניה נותרו ללא פגע. "זה היה מאוד מרגש לראות שכל התמונות של הצ ר דיקים נשארו על הקירות בשלמותן. כל הקירות היו מפויחים ורק התמונות נשארו ללא פגע". אשתה איבדה את מאור עיניה בהד ר

"שאלוהים יפקח לי את העיניים"

רבקה אשתה. "כל רגע היה נראה לי כמו נצח"

38

9.9.2022 ˆ ידיעות אשדוד, אשקלון, הדרום