אשדוד 23.05.25

, למדתי בבית 11 . לפני גיל 11 בגיל ספר שבאמת הייתה בו אלימות קשה ויומיומית, ואני חושבת שכבר בכיתה א' זה שבר משהו ברוח שלי כילדה. הייתי כל הזמן במצב הישרדות, ובכי־ תה ה' עברתי לבית ספר אחר באילת, שלא הייתה בו אלימות בכלל, ובפעם הראשונה הצלחתי ליצור קשרים אמי־ תיים עם ילדים בגילי. ואז גיליתי בתו־ כי צדדים שלא הכרתי בכלל - צדדים מאוד שטותניקיים, מאוד תיאטרליים, ילדותיים. לא היה לי את זה עד אז. ונ־ ראה לי שיש בי רצון קצת להיאחז ביל־ "אני חושבת שהילדים היחסית קשו־ חים שגדלתי לצדם באילת עד אז הוציאו ממני משהו שנשאר עד היום - שזו מן גישת 'אני אהיה אני ויתהפך העולם'". איזה מקרה את זוכרת? "הייתי בת תשע, היה ערב יום כיפור, וטיילתי עם חברה. לבשתי ג'ינס עם קרעים וטלאים, וגופייה, וחבשתי כובע שאהבתי. זו הייתה מחווה כזו ל'קלריסה מסבירה'. ואז פתאום היינו מוקפות בי־ לדים בגילנו, שהיו לבושים כולם בלבן, כי זה יום כיפור, אז טוהר וכפרת עוונות, ובהתחלה הם הקניטו אותי על הבגדים שלי, ואז הם התחילו לזרוק עליי אבנים. פשוט ככה. ילדים זרקו עליי אבנים כי לא לבשתי לבן בערב יום כיפור. אז אני חושבת שמהרגע הזה הבנתי שאני הול־ כת להישאר אני, ושהילדים האלה עוד לא ראו כלום". מהצבא היא קיבלה פטור, אבל ביקשה להתנדב, אז היא נסעה מאילת לבאר־ שבע, כרמיאל וקיבוץ כרמיה, בחיפוש אחר מסגרת שירות לאומי, וכשלא מצאה כזו, החליטה לעבור לירושלים. "נזרקתי באיזה הוסטל לתיירים ברו־ בע הארמני, שהיה בבעלות משותפת של נוצרים ומוסלמים. הכרתי אנשים מכל העולם. וכן, לא ידעתי כלום על ירושלים, וכן, הייתי מאוד רעבה והיו ימים שבקושי היה לי כסף לטורטית, אבל זו הייתה תקופה מדהימה", היא אומרת. דות שגיליתי בגיל מאוחר". עד כמה זה השפיע עלייך?

על האלימות שספגה: "למדתי בבית ספר שבאמת הייתה בו אלימות קשה ויומיומית, ואני חושבת שכבר בכיתה א' זה שבר משהו ברוח שלי כילדה. הייתי כל הזמן במצב הישרדות" מתוך הספר "היא פורשת את גופה על הדשא כמו מלאך־ שלג, ומתבוננת בלהבי הדשא רוטטים מנמלים שמטפסות עליהם, וחיפושיות. היא אוהבת להרגיש כל כך קטנה לנוכח הקיום. רק עוד דבר שריאותיו מתמלאות באוויר, והשיערות והציפורניים שלו ימשיכו לצמוח גם כשלבו יחדל לפעום". × × × "השמש מלטפת אותה ומחממת אותה ומנקדת את זרועותיה באינספור נמשים. משחימה את העור שלה. כמו שביל קלאהן שר בקיץ / 'עורי משחים / ולא תבדילו ביני לבין אביכם / או לבין אדם / או אללה'. גם העור שלה משחים, אבל לא כמו של אמיל. עורו של אמיל שחמחם מאוד מטבעו. אולי זו מורשת מאביו, או מדור קדום יותר, שנולד בשמש". × × × אמיל הוא שחמחם והיא שלגית, בצבע העננים שמרחפים עכשיו מעל החיפושיות והנמלים ולהבי הדשא הרוטטים ומעליה. היא מקשטת את הכותרת של הסיכום שלה על האימפריאליזם, ומנקדת את הכותרת אף כי אינה יודעת לנקד (דדי נשרי, המורה הנערץ שלה להיסטוריה, כותב בעט אדומה על המבחן 'לא לנקד. אינך יודעת') והיא סופגת את כל מה שדדי אומר בשין שורקת מאוד".

עם אחיה. ההורים עטפו אותם

תמיד סופרת בנבנישתי היא בעלת תואר רא־ שון בספרות כללית מאוניברסיטת תל־אביב, ובנעוריה ובבגרותה הש־ תתפה בסדנאות כתיבת פרוזה במס־ גרת מתא"ן - תרבות ואמנות לנוער - ובאוניברסיטת תל־אביב עם הסופר והעורך יובל שמעוני. כיום, היא מחנכת בבית הספר היסודי הדו־לשוני בירושלים, בית ספר שחרט על דגלו דו־קיום ערבי־יהודי בישראל. מה משך אותך למסלול שבו בחרת לעסוק בסופו של דבר? "הכתיבה די בחרה בי. כשהייתי בת שלוש וקראו לי ספרים וזה לגמרי שאב אותי והקסים אותי, ידעתי שאהיה סופ־ רת. אני זוכרת בבהירות את עצמי בס־ לון של ההורים נוסעת על בימבה, ומי־ שהו שואל אותי מה אני אהיה כשאהיה גדולה, ועניתי לו 'סופרת'. כתבתי שירה בגיל שש. בשיר 'רקדן קוסמי' של טי רקס, הוא שר 'רקדתי החוצה מהר־ חם'. אז גם אני כנראה נולדתי סופרת. זה היה בלתי נמנע". איזה ויתורים עשית בחיים כדי לצ־ מוח באופן אישי? "אני בנאדם מאוד פריבילגי, והרבה קשיים שיש לי באים מתוכי. יש לי הפ־ רעת קשב מאוד קשה, היו לי דיכאונות, אני דיסקלקולית שזו הפרעת למידה בתחום המתמטיקה. זה המאבק שלי: לקחת את מי שאני על הטוב ועל הרע שבזה, ולרוץ עם זה". מה את אוהבת לעשות בשעות הפ־ נאי? "החברה הכי טובה שלי גרה בברלין, אז כשאני נוסעת לבקר אותה, זו הרג־ שה של לחזור הביתה. להיות עם מישהי שאת יכולה לדבר איתה בלי פילטרים, לא להתאמץ, ולקבל כל הזמן אהבה בלי תנאים והמון פינוקים. מדברים על זה שיש חמש 'שפות אהבה', ואני חושבת שהחברה הכי טובה שלי מראה אהבה פשוט בכולן". אילת שלי על כתיבת הספר ותוכנו היא אומ־ רת: "הדמויות בספר חיות את החיים שלהן בעוצמות הכי גבוהות שיש. אולי זה בלתי נמנע בגיל ההתבגרות. זה מן

טורנדו כזה שאתה נקלע לתוכו, ואולי תצא בשלום, ואולי לא תצא בשלום. זה קל לדבר על ויסות רגשי ועל לקחת . אני 37 דברים בפרופורציה כשאת בת חושבת שלבני נוער קשה לעשות את זה. יש בעירה פנימית בתוכם, ואש היא דבר יפה, אבל הרסני". איזה מהדמויות אהבת שם במיוחד? "הייתה לי מורה שהפכה להיות חברת נפש כשהייתי בחטיבה ובתיכון, וקראו לה נתניה וייס. ויום בהיר אחד, כשהיא , אמא שלי כתבה לי אסמס 64 הייתה בת והודיעה לי שהיא נפטרה במפתיע מס־ רטן אלים. התפרקתי מזה, והייתי באבל קשה מאוד. לא היינו בקשר תקופה מאוד ארוכה, ואפילו לא ידעתי שהיא חולה. לא הייתה לי הזדמנות להיפרד. אני שמחה שלפחות האנשים שאהבו אותה יזכו לקרוא עליה בספר הזה, ושהיא חיה בין הדפים האלה, תמיד". בחרת לכתוב את הספר על רקע הצוקים והנופים המדבריים של ילדו־ תך, אילת. ספרי על העיר ועל האופן שבו העיר עיצבה את חייך. השנים האלו, 37 "אני חושבת שב־ הצורה הנפשית שאילת תופסת בתו־ כי השתנתה והשתנתה שוב ושוב. מצד אחד, חוויתי אותה כמקום מיתי, גדול מהחיים, אפי, כי החוויות שלנו מהילדות ומגיל ההתבגרות הן הח־ וויות הכי מעצבות שלנו, והן גדולות מהחיים. לפעמים לחזור הביתה הפגיש אותי במלוא העוצמה עם כל מיני מגי־ רות שחשבתי שנעלתי בתוך עצמי, או מגירות ששכחתי שקיימות, ופתאום כמו תיבות פנדורה הכל יוצא במלא העוצמה, וזה חונק ומציף וגורם לחר־ דה". מה את אוהבת בכל זאת? "בשנים האחרונות גיליתי כמה העיר מרגיעה אותי. כמה מרגיע אותי לש־ חות בים סוף ולראות את החול בקרק־ עית דרך המים השקופים, לנסוע בר־ חובות ושאף אחד לא צופר, ושהנהגים לא צועקים אחד על השני, ותוך חמש דקות אני יכולה למצוא את עצמי יוש־ בת עם ספר מול הים, מנותקת מהכל. רק היום אני מוצאת שלווה כאן. וגם מגלה כמה שהעיר מגניבה - עם בתי קפה חמודים ופיצריות שוות ומקומות של יין בשישי צהריים - פתאום יש לה וייב".

"בילדות הייתי במצב של הישרדות"

כנערה ספגה התנהגות אלימה על הלבוש שלה

23.5.2025 ˆ ידיעות אשדוד, אשקלון, הדרום 44