אשדוד 26.07.24

החרדה אצל הניצולים מתבטאים לרוב בסומטיזציה - מצב בו הגוף נהיה חולה כתוצאה מדחק פסיכולוגי. סטרס כרו־ ני פוגע במערכת החיסונית ויוצר תח־ לואה פיזית, זו תופעה נפוצה בעיקר אצל ילדים וקשישים". אומרים שילדים מסתגלים מהר לשינויים ומשברים אבל גם לכושר הנשיאה של נפשם הרכה יש גבול. "אם ניקח את הילדים באשדוד למשל, הם חזרו למסגרות החינוך בדצמבר", אומ־ רת גל. "זה אומר שהם היו בבית מה־ חופש הגדול ביולי-אוגוסט ועד אחרי חנוכה. הם לא התאוששו מהקורונה ואז באה המלחמה שבעקבותיה ההורים של חלקם גויסו למילואים ונעדרו מהבית או בני משפחה חוו מצבים קשים". להערכתה, על כל אבא פגוע שהיה בצבא יש אישה וילדים שעלולים לה־ צטרף למעגלי הפגיעה: "אני מכנה זאת 'טראומה ממאירה' - ממש כמו שגידול סרטני מתפשט ושולח גרורות בגוף - כך ההשלכות של האסון עדיין מתפשטות ומאיימות לפגוע בעוד אנ־ שים וילדים". המטפלים צריכים טיפול המלחמה פגעה גם בחוסן הנפשי של המטפלים - הם כבר לא יכולים לה־ ביט מבחוץ על הסיטואציה אלא הפכו חלק ממנה. "כולנו נפגענו מהאירוע", מסבירה גל. "אנחנו גם הורים, בני הזוג שלנו במילואים, אנחנו באותה סירה עם המטופלים. המטפלים נחש־ פים לסיפורים קורעי לב של משפחות שכולות, משפחות חטופים, חיילים ואזרחים וקשה להם להכיל את כל הכאב הזה". בהיעדר כוח אדם מקצועי איתו ניתן לחלוק בנטל עוזבים מטפלים רבים את המסגרות הציבוריות והמלכ"רים ופו־ נים למגזר הפרטי. "השכר יותר גבוה וכך הם יכולים לקחת על עצמם פחות מטופלים", מסבירה גל. "יש לנו תס־ כול על כך שאנחנו לא יכולים לתת את המענים המספקים. אנשים מתדפ־ קים על הדלת ואין לנו איך לעזור להם. היכולת שלנו לגייס מטפלים מוגבלת כי בסופו של יום הגורמים המממנים שתלויים בתקציבי ממשלה חסומים". 40 בסניף באשדוד עובדים כיום כ-

מרכז חוסן שדרות. "כולם מכירים את כולם וזה צילום: אבי רוקח | " עוזר

לו מבט נוזף והוא עזב אותה. האינ־ טואיציה שמשהו רע עומד לקרות, הסתרת הילדים, החזקה הידית של דלת הממ"ד כדי שמחבלים לא יכנ־ סו - היתה בולטת יותר בקרב הנשים". יש הבדל במספר המטופלים בין גברים לנשים? "לא במיוחד, מה שמשנה זו עוצמת החוויה שכל אחד עבר. יש גם אנשים שמדחיקים מצבי קיצון כמנגנון הת־ מודדות. היתה קשישה באחד היישובים שחשבה שהכל חלום. היא שמעה את האזעקות והמשיכה לישון. זו תופעה מוכרת במיוחד אצל קשישים וילדים אבל לא רק". מדברים הרבה על החוסן של תושבי הדרום, זה עדיין קיים? "החוסן משתנה בהתאם לחוויה שהם עברו. יש קהילות בקיבוצים שהתפרקו ויש מקומות שנפגעו פחות ושם הקהילה יותר חזקה. שד־ רות בעצמה היא סוג של קיבוץ גדול, כולם מכירים את כולם, והקהילתיות עוזרת לדעתי לתושבים להתגבר. באחד הימים הגיעה למרפאה קשישה ערירית כשהיא מלווה בבחור צעיר שאינו בן משפחה, הוא מכיר אותה מהשכונה ועזר לה להגיע". גל חוששת שקריסת המערך הטי־ פולי תוביל בעוד מספר שנים להת־ פרקות החוסן של הפרט ושל החברה כולה: "יש חוסן בעם שבא לידי ביטוי בהתנדבות ובהתגייסות העצומה, אבל לצד החוסן יש שבר. כשבנא־ דם באמצע מלחמה הוא ימשיך לרוץ גם אם הוא פצוע כי הוא נלחם על חייו והאדרנלין מופרש בשיא. ברגע שאתה עוצר כל השדים והטראומות צפים, וכאן נכנס תפקידה של מער־ כת הבריאות לספק את המענים הנ־ דרשים. בלי תוספת משמעותית של תקציבים לגופים המטפלים תהיה כאן קטסטרופה מבחינה נפשית. שברים שהולכים ומעמיקים ואני לא יודעת איך נאחה אותם מחדש". ¿

קר אצל התושבים המבוגרים שחו־ ששים לחזור - המטפלת שלהם כבר איננה והם לא יודעים מי ינקה להם את הבית ומי יעשה קניות. המלון מעניק להם תחושה מסוימת של נוחות ובי־ טחון". לדבריו, חלק מהמפונים צרכו במ־ לונות ללא ידיעתם חומרים משני תו־ דעה שמאתגרים כעת את המטפלים: "הגיעו לשם כל מיני אנשים שהציגו את עצמם כמטפלים ונתנו לתושבים קנאביס, פטריות ואמ.די.אמ.איי בלי פיקוח. אין לנו תיעוד מי נתן מה וזה מקשה עלינו להעניק טיפול". לפני כארבעה חודשים נחנכה בשד־ רות מרפאת "עוטף נפש" של הכללית שכוללת שבעה רופאים פסיכיאטרים, שני פסיכולוגים קלינים, ארבעה עו־ בדים סוציאליים, שני מאמני חוסן ואחות בריאות הנפש. "אחרי האסון נפתחה מרפאת עוטף נפש במתחם המפונים בים המלח", מסביר ד"ר בן ציון. "כשהתושבים התחילו לחזור לשדרות גם אנחנו חזרנו והרחבנו את המערך הטיפולי הקיים". אל המרפאה מגיעים מטופלים מה־ עיר ומיישובי העוטף ולדברי ד"ר בן ציון כולם סובלים מפוסט טראומה רק בעוצמות שונות. "אני מטפל למעלה שנה וזה מדהים לראות איך 30 מ אנשים מתרבויות שונות ומארצות שונות מגיבים אותו דבר לטראומה", הוא אומר. "ההבדל הוא שהטראומה באוקטובר היתה יותר מתמשכת: 7 ב- 20 ו- 18 אנשים ישבו בממ"ד במשך שעות וראו את המוות מול העיניים פשוטו כמשמעו". "לצד החוסן יש שבר" הוא מספר כיצד אחת המטופלות הקשישות שלו חמקה מהמוות: "עמד מולה מחבל עם אר.פי.ג'י, היא נתנה

אנשי 50 מטפלים ובאשקלון ישנם מקצוע נוספים. לאחרונה נפתחה שלוחה בקרית גת שנותנת מענה גם לפניות הרבות שמגיעות מתושבי שדרות. "עומס הפניות גדול מאוד", אומרים בעמותה. סיפורם של תושבי שדרות והעוטף מורכב הרבה יותר, ולהערכת ד"ר בן ציון חלקם מתחילים רק עכשיו לטפל במצוקות הרגשיות. "יש טראומות שהתעוררו רק אחרי שהתושבים חזרו הביתה וניסו לחזור לשגרה", הוא מס־ ביר. "חלקם התחסנו לאורך השנים ומגיבים בצורה מעוררת השתאות ומנגד יש תושבים שהאסון היה עבורם נקודת קריסה אחרי כל כך הרבה שנים של ירי קסאמים". במסגרת תפקידו כפסיכיאטר המחו־ זי של הכללית הוא מודע למצוקת כוח האדם בתחום בריאות הנפש. "אנחנו מגייסים את כל מי שאפשר", אומר ד"ר בן ציון. "מנהלי המרפאות, ביניהם אני, מתמקדים יותר בטיפול מאשר בניהול. כדי להרחיב את המענה אנ־ חנו משתמשים בכל מיני מודלים כמו הכשרת מאמני חוסן למתן טיפולים קצרים וממוקדים, מפגשים קבוצתיים, טיפולים מרחוק בשיתוף רופאים מומ־ חים ממרפאות לבריאות הנפש במרכז, ותמיכה נפשית למאושפזי בית". "אלפים חוששים לחזור הביתה" בתשעת החודשים שחלפו מפרוץ המלחמה שקעה הטראומה בנפשם של התושבים שכבה אחר שכבה כמו משק־ עים גאולוגיים בקרקע: חדירת המחב־ לים, העקירה מהבית תחת אש, השהות במלונות המפונים והחזרה הביתה תוך כדי מלחמה. "יש מאות או אלפי תו־ שבים שעדיין לא חזרו הביתה", אומר ד"ר בן ציון. "ויש גם אנשים שהגיעו הביתה וחזרו למלון. הקושי קיים בעי־

"התמוטטות נפשית"

ד"ר בן ציון. "מערכת בריאות הנפש

| " מורעבת צילום: שי שמואלי

26.7.2024 ˆ ידיעות אשדוד, אשקלון, הדרום 26