אשקלון 10.3.23

ד"ר מירלה סידרר רופאת נשים ותיקה בכללית מחוז ,)67( ד"ר מירלה סידרר דרום, נשואה, אם לשניים וסבתא לשניים, מטפלת בנשות הדרום מטופלות כללית כרופאת נשים כבר ארבעה עשורים. שנים נפצעה קשה מפגיעת טיל בזמן עבודתה וחזרה 15 לפני לעבוד לאחר שיקום ארוך, ועל סף פרישה לגמלאות היא אומרת "אני אוהבת את העבודה ואת העיר. ואין בי פחד" "המחבלים שפגעו בי לא מנעו ממני להמשיך לטפל באנשים"

ד"ר תמירה פיינסילבר , רופאת משפחה )53( ד"ר תמירה פיינסילבר ותיקה בכללית מחוז דרום, נשואה ואם לשמונה, מטפלת בדורות של משפחות בקריית גת. כמומחית לרפואת משפחה ומנהלת מרפאת כללית הגדולה בעיר, היא מרגישה שהטיפול באנשים הוא זכות גדולה שנפלה בחלקה "במערכת הבריאות כולנו עובדים כתף אל כתף בלי קשר לשיח הציבורי"

ד"ר פיינסילבר לא שוכחת את הרופא שבהשראתו בחרה להתמחות ברפואת משפחה. "כשחיפשתי לעצמי מקצוע אחרי הצבא רציתי עיסוק שישלב עזרה לאנשים עם אהבה למדעים וביולוגיה, ועם סקרנות ללמוד. כך הגעתי לרפואה, וכשהתלבטתי לגבי ההתמחות, פגשתי במסגרת הלימודים ברופא משפחה שהוא איש משכמו ומעלה, שראה כל אדם על הקושי והטוב שבו. אחת המטופלות שלו היתה אישה דיכאונית והוא עודד אותה לגדל כלב. היא טיילה בשכונה עם הכלבה הקטנטנה ששידך לה, ילדי השכונה הצטרפו אליה ונוצר קשר בינה לבין עוד אנשים. הייתי עדה לרפואה שרואה את האדם כמשהו הוליסטי, זה דיבר אלי מאוד וידעתי שרפואת משפחה היא הבחירה שלי. רפואה היא אמנות מבוססת מדע ולא מדע מדויק. יש מצבים קיצוניים שבהם נדרשת החייאה ויש דלקות, שגם בהן הטיפול הוא מאוד ברור, אבל יש הרבה יותר מצבים מורכבים ואנחנו עובדים בתנאים של אי וודאות. הטיפול מבוסס על מדע וידע, ובמידה רבה גם על הקשר והתקשורת עם המטופלים; זה משהו שאפשר ללמוד ולבנות, וזאת זכות ענקית. יש לנו את הזכות לנסות לראות כל אדם במקום שבו הוא נמצא, ולעזור לו מהמקום הזה". את לומדת מהמפגשים עם המטופלים? "המון. היתה לי מטופלת מבוגרת שנפגעה בתאונת פגע וברח ורגלה נשברה, סיפור לא פשוט בגיל מתקדם. האישה לא היתה מוכנה לספר איזה רכב פגע בה, למרות שזו הייתה עיירה קטנה ואם היתה מוסרת פרטים המשטרה היתה מגיעה בקלות אל הנהג הדורס. תוך כדי תהליך השיקום האישה הגיעה למרפאה וניסנו שוב לשאול לגבי הנהג הפוגע, והתשובה שקיבלנו הדהימה אותנו: "עכשיו חודש אלול" אמרה "ריבונו של עולם סולח לנו. גם אני צריכה לסלוח, ואני סולחת. מה שקרה קרה. אם לא נדע לסלוח, לא נוכל להמשיך הלאה". זאת היתה אישה שלא סיימה תיכון ולא למדה באקדמיה, ובנאום הקצר שנתנה "אני אוהבת את המקצוע, צריך רק לראות למי זה מתאים כי זו השקעה ענקית, דרך חיים. אני קודם כל אמא, ובתקופות שהייתי פחות זמינה לבית גם הילדים היו שותפים להשקעה ולמסירות והבינו את חשיבות העניין. בתחילת דרכי המקצועית חייתי בנצרים בגוש קטיף והייתי רופאה יחידה שם, אנשים נהגו להגיע אלי בשעות הערב והלילה והיו מקרי חירום. אלה היו שנים לא פשוטות, וגם הילדים הבינו שזו משימה משפחתית. היום החיים יותר רגועים ואני אומרת לאנשים שלומדים רפואה שחשוב שיהיה זמן משפחה כי בסוף זה נותן כוחות". במה את הכי שמחה בעבודה שלך ומה היית רוצה לקדם? "אני בין השאר גם רכזת מתמחים ברפואת משפחה בכללית מחוז דרום, ואני שמחה כשאני רואה את המתמחים שלי מתפתחים ועולים עלי בידע וביכולות. דבר נוסף שמשמח אותי הוא שדווקא בימים אלה של שיח קשה בחברה הישראלית, אנחנו עובדים ביחד - ערבים ויהודים וחרדים וחילוניים - ויוצרים בינינו קשרים טובים". לנו ראינו כמה אפשר ללמוד ממנה". תמליצי לצעירים ללמוד רפואה?

"אני מאמינה בגורל" אומרת ד"ר אמיליה מירלה אדלה סידרר "אם השם שלי היה כתוב על טיל , הטיל היה מוצא 2008 הגראד שפגע בי במאי אותי גם אם הייתי מסתתרת במחילת נחש". היא גדלה כבת יחידה ברומניה לאב טייס ולאם שעודדה אותה להגשים חלומות, ובכיתה ט' כבר ידעה שתהיה רופאה. בפקולטה לרפואה הכירה '84- את משה סידרר, שלימים הפך לבעלה, וב עלתה אתו לישראל והתגיירה. את ההתמחות עשתה בבית החולים ברזילי בעקבות בעלה, שהוא רופא אורטופד. את יום הפיגוע היא זוכרת לפרטי פרטים: "הייתי במרפאה בקניון חוצות אשקלון עם המטופלת האחרונה לאותו היום, כשפתאום מצאתי את עצמי מתחת לשולחן. לא הייתה אזעקה ואני לא זוכרת את רגע הנפילה, אבל הרגשתי את הדם והפגיעה בפנים וחייגתי לבעלי שהיה אז רופא משטרתי, ואמרתי שהיה פיגוע, שנפצעתי קשה וצריך להזעיק את כוחות הביטחון. חילצו אותי מתחת להריסות ואני זוכרת שבדרך נזפתי באלונקאים כי פחדתי שיפילו אותי מהאלונקה, ובאמבולנס התווכחתי עם הפרמדיק שרצה לעשות לי עירוי. כשהגענו לבית החולים ביקשתי שרופא מסוים יטפל בי, וכשהוא יצא מבין כל ההמונים שהיו שם ואמר "מירלה, אני פה", ידעתי שאני בידיים טובות ואשאר בחיים. כששאלו אותי אחר כך איך הייתי כל כך בשליטה ולמה הגבתי כפי שהגבתי עניתי שאין לי מושג, הרי אף אחד לא עושה תרגול לקראת מצבים כאלה. ועוד המתין לי שיקום ארוך; במשך שנתיים עברתי שבעה ניתוחים פלסטיים בפנים ושני ניתוחי השתלות שיניים". בין הטיפולים והניתוחים ד"ר סידרר התגייסה לטובת ההסברה הישראלית, הרצתה בעולם ואף סיפרה את סיפורה לוועדת גולדסטון, אבל כשקראה את הדוח התאכזבה והחליטה לחזור

למועצת האו"ם ולהתעמת עם השופט. איך כל זה השפיע על המשך דרכך כרופאה? "אני די חזקה. עוד במהלך האשפוז בא אלי מנהל המחלקה הפסיכיאטרית, ישב איתי שעה וחצי ופסק שאני לא צריכה שיבואו לעודד אותי, אני זו שמעודדת את המבקרים. זה היה נכון. אחרי האו"ם גם נסעתי לארה"ב לגייס תרומות עבור מיליון 12 הבניין החדששל ביתחוליםהדסה וגייסנו דולר, ואני מרגישה טוב עם העובדה שתרמתי למדינה ולחברה ושאני פטריוטית לפחות כמו אלה שנולדו יהודים וצברים". מה הכי חשוב מבחינתך בעבודה שלך? "אני אוהבת את המקצוע ואת העובדה שנשים מגיעות אלי מכל הארץ. אני מנסה להיות ברורה עם המטופלות בהסבריםשלי, ולהקשיב גם כשהן מדברות על דברים שאינם קשורים לבדיקה עצמה. וכשמלווים יולדת קשה לתאר את ההתרגשות, כל לידה היא חוויה חדשה. באחת התורנויות בבית חולים הגיעה אישה הרה עם חבל טבור שהחל להחליק החוצה והיווה סכנה גדולה לעובר. החזרתי בעדינות בעזרת ידי אתחבל הטבור למקומו, ולא שחררתי עד שהגענו אל חדר הניתוח ושם פתחו את הבטן והכל נגמר ובשלום. חייו של התינוק הזה ניצלו, אבל היו גם מקרים אחרים. הייתה אישה שהגיעה עם דופק חלש של העובר, ולמרותשהסברנו שהתינוק במצוקה וצריך לנתח כדי להצילו, היא ובעלה התייעצו עם הרב, שהתנגד לניתוח. לא הצלחנו לשכנע אותם ועמדנו חסרי אונים מול הדופק שהלך ונחלש על צג המוניטור, עד מותו של העובר". אתםשני רופאים בבית, הילדים רוצים להמשיך בדרככם? "כשהילדים היו קטנים הם שאלו בכל לילה מי בתורנות ומי נשאר לישון איתם, אמא או אבא, לכן הם לא רצו להיות רופאים. מצד שני - עזרתי לבתי ללדת, יש אושר גדול מזה?"

29 ידיעות אשדוד, אשקלון, הדרום ˆ 10.3.2023