אשקלון 26.01.24

מוכשר. לא פחדתי לצאת כי סמכתי על הצבא שתמיד ישמור עלינו ויידע מה לעשות".

ברודץ. "שכבתי פצוע כשבראש שלי סרטים שהמשפחה שלי נרצחה"

"מצאתי את הייעוד שלי"

עד השבעה באוקטובר הוא הרגיש כי הוא חי בגן עדן. "כולם היו באים לשבת אצלנו בחצר מתחת לפרגולה", הוא מספר. "היה לנו בית מארח, המנ־ גל היה תמיד דלוק והמקרר בחוץ היה מלא בבירות". ברודץ, אגרונום במק־ צועו, עבר לכפר עזה ממושב תלמי יפה שם עבד בחקלאות, והאמין כי מצא את הנחלה. עכשיו, כשהבתים שרופים והש־ בילים מדממים הוא כבר לא בטוח שיש לו לאן לחזור. "מה שעשה את הקיבוץ זו הקהילה", הוא אומר. "נהרגו לי אר־ בעה חברים קרובים מאוד, חלקם שכבו לידי מתים. אני לא יודע אם הבית יחזור להיות כמו פעם. ביקרתי שם כמה פע־ מים וזו חוויה שמציפה המון רגשות. אתה

על הילדה אביגיל עידן: "צעקתי לה 'אביגיליל, אביגיל' והרמתי אותה על הידיים. היא היתה מלאה בדם וחיוורת ואדומה"

על השבת השחורה: "המשכתי להילחם כשאני פצוע תוך כדי שאני

מתחבא בכל מיני נקודות מסתור"

ברודץ במחאה בקריה.

"היו חייבים לעבור דרכי"

נה והייתי רגיל לאזעקות", הוא מספר. "הייתי לוקח את עופרי לטיולים בקי־ בוץ. הגננות היו בהלם כשהייתי מביא אותה לגן בזמן שכולם נשארו בממ"ד". ) נולדו 4.5( ) ואוריה 8 שני ילדיהם יובל ( בקיבוץ ולפני מספר שנים עברה המשפ־ חה לבית הקבע שבנתה בקו ראשון לגדר המערכת בשכנות למשפחת עידן. "בבוקר, אחרי שהילדים היו הול־ כים למסגרות, רועי ואני היינו שוחים בבריכה ושותים ביחד קפה", מספר ברודץ על חברו הצלם ששלושת ילדיו נותרו יתומים. "אחרי העבודה רועי היה בא עם אביגיל שהיתה בגן עם אוריה והיינו מכינים משהו לאכול. הילדים היו חופשיים, הבית שלנו היה פתוח והרגשנו הכי בטוחים". בכל ההסלמות נהגו שני החברים הטובים לצאת לשטח ולצלם את השיגורים והיירוטים. "אחרי כל 'צבע אדום' היינו ממתינים קצת בממ"ד ואז יוצאים", מספר ברודץ. "כל אחד מאיתנו היה מצלם, אבל רועי היה קצת יותר

לא יודע מה אתה מרגיש אחרי שאתה יוצא משם. אני מאמין שתהליך העיכול יימשך הרבה זמן". בינתיים הוא צריך לעזור למשפחה להשתקם ולהזכיר לעצמו ולהם איך הם היו לפני האסון שהקריס את עולמם. חלק מתהליך הריפוי כולל את המשך המאבק למען שחרור החטופים. "הנפש של יל־ דיי ושלי לא תוכל להתחיל להחלים עד שכל החטופים שהשארנו מאחור ישובו", 100 נאמה הגר בעצרת המרכזית לציון ימים למלחמה שהתקיימה בשבוע שעבר. ברודץ מקווה לסיים את לימודי הסי־ עוד שקיבלו משמעות עמוקה יותר מאז האסון. "אני שלם מאוד עם ההחלטה שקיבלתי ובטוח שהחוויות האישיות שלי יהפכו אותי לאח הרבה יותר טוב", הוא אומר. הלכתי ללמוד סיעוד כי רצי־ תי לעשות משהו טוב לנשמה ומצאתי את הייעוד שלי. כשאתה ניגש למטופל ונותן לו הרגשה טובה הוא מחזיר לך הרבה יותר הערכה ואהבה". ¿

שאני מכיר", מספר ברודץ. "וזה כולל גנרלים, חברי כנסת ושרים. ניסיתי לת־ פוס את השר אבי דיכטר שגר באשקלון ומכיר מקרוב את המציאות בדרום אבל הוא לא ענה וגם לא חזר אליי". בשבוע השני למלחמה הוא פתח כא־ מור במחאה מול הקריה והצטרף במק־ ביל למאבק של מטה משפחות החטופים. "התבדינו בשבעה באוקטובר", הוא אומר. "הבנתי שסמכתי על האנשים הלא נכונים. הייתי בטוח שאני נלחם לחצי שעה וצה"ל מגיע, אבל עברו שמו־ נה שעות ואף אחד לא בא". מחברי הקיבוץ נהרגו במתקפת 20 נחטפו, חלקם טרם שבו 18 החמאס וכ הביתה. "זה היה הבית, מקום מושלם", אומר ברודץ. "אני לא חושב שהיה מישהו שאהב את הקיבוץ יותר ממני". אביחי שנים, הגיעו לכפר 22 והגר, נשואים עזה בעיצומו של מבצע "צוק איתן", כשעופרי הבכורה היתה כבת שנה. "לא פחדתי מהרקטות, גדלתי בקרית שמו־

תה. בהמשך היא כבר לא ענתה והבנתי מבחינתי שהם נרצחו. שכבתי פצוע על הקרקע עם החבר, שנינו מפחדים שהמ־ חבלים יחזרו, ובראש שלי רצים סרטים שהמשפחה שלי כולה הלכה". "החטיפה היתה הקלה" הגיעו כוחות חילוץ 14:00 רק בשעה וברודץ וחברו פונו לבית החולים שיבא בתל השומר. "העברתי לילה במחשבה שאין לי משפחה", הוא מספר. "רק למ־ חרת הגיעו ידיעות על כך שהמחבלים חטפו לעזה את הגר, שלושת הילדים שלנו ואביגיל. היתה לי הקלה אדירה, קיבלתי לפחות תקווה שהם יחזרו אליי. אחרי שהייתי בטוח שהם נרצחו הרגשתי כאילו זכיתי בפיס". אחרי ארבעה ימים באשפוז הוא הש־ תחרר וחזר לבית הוריו בראשון לציון. "התחלתי מיד לעשות טלפונים לכל מי

על לימודי הסיעוד: "כשאתה ניגש למטופל ונותן לו הרגשה טובה הוא מחזיר לך הרבה יותר

הערכה ואהבה"

7

ידיעות אשדוד, אשקלון, הדרום ˆ 26.1.2024