אשקלון 26.11.21

ארז אריאב, אז. קורס הצלה צילום: | במכסיקו אלבום פרטי

הציל את חייו, אם כי לא ברור מה יהיה מצבו בעתיד. צריך להבין, הוא פשוט קיבל פגיעה ישירה של רכבת לראש". טלפון מפתיע שנה אחרי התאונה קיבל אריאב טלפון מפתיע: "על הקו היה מישהו בשם נדב הררי. השם לא צלצל לי מוכר. הוא אמר שסיים שיקום ועושים לו מסיבה גדולה והוא מזמין אותי. הייתי בהלם ואמרתי מה?? אתה מדבר? הוא צחק, דיברנו המון וכשהגעתי, אביו חיבק אותי ואמר 'אתה האבא השני שלו. דאגת שימשיך בחייו'. מאז אנחנו בקשר חברי. אמרתי לו 'אתה לא חייב לי כלום'. אבל אנחנו חברים בנפש, נקלענו לאותו גורל. מבחינתי קרה לנדב נס. יצא לי לאורך השנים לנסוע בנקודה הזו ואני תמיד אומר לי ־ לדיי 'פה זה קרה'. יש לי פוסט טראומה ובשבעה של אביו היה לי חשוב לשתף. סיפרתי שאני זוכר שחלי שנהרגה הייתה יפהפיה וכולם נורא בכו. גם כי אמה מתה עשרה חודשים אחרי שנהרגה בתה. היא מתה מצער. יצא לי לא פעם לחלום עליה. הדבר שהכי שימח אותי זה שנדב הגיע לחתונה שלי, ראיתי גבר". נדב למד עיסוי משולב במכללה למ ־ נהל, אחר כך נדל"ן, עיצוב מטבחים, ואף עבד במשביר לצרכן במחלקת חשמל, אבל הקושי הפיזי בעמידה שעות ממושכות לא הותיר לו הרבה סיכוי בעולם התעסוקה: "אז בעבודה לא כל כך הולך, אבל אני נהנה מהחיים, מתעורר עם חיוך וטוב לי ואני מאושר בעולם", הוא אומר. "גם בבית החולים ובבית לוינשטיין תמיד ציינו את שמחת החיים שבי. הכרתי בנכות שלי כבר בשלב מו ־ קדם ולכן היה קל לי יותר להתמודד ולא ליפול למרמור. אני שנים בבתי חולים, לא רואה, אין לי חוש טעם וריח, אבל יש לי חיוך. אפילו בחלומות שלי אני נכה. זה עד כמה ההבנה הזו טוטאלית, אבל צריך להודות תמיד על הכל, על מה שיש. כשלמדתי עיסוי זה לא היה בשביל פרנסה, אלא יותר בשביל להחזיר לח ־ ברה. כשאני מבקר ברמב"ם לא מזהים אותי מיד וכשמזהים אומרים לי 'זיהינו אותך רק בגלל החיוך'. אני קיבלתי את החיים שלי בחזרה". ואתה שומר על קשר עם ארז. "בוודאי. הוא הציל את חיי. אנחנו נפגשים באירועים, הוא אדם מקסים, יש לו לב. הנתינה והאכפתיות שלו זה עולם אחר והוא כן מרגיש קצת אחריות עליי, כמו אבא למרות שהוא צעיר ממני בשנה. הוא סוג של עוגן בחיי". הררי, רווק עם ילד, שוקד בימים אלו על הוצאת ספר המספר את סיפורו ומק ־ ווה גם להעביר הרצאות בנושא. "כשארז מדבר איתי לפעמים הוא אומר ששיחות העידוד שלי יעילות משיחה עם פסיכו ־ לוג", הוא אומר. "זה משהו שאני שמח שאני יכול להעביר הלאה. עם מרמור, בכי ונהי לא מגיעים לשום מקום, לא זו הדרך. חשוב לי גם להדגיש שאף פעם לא האשימו אותי במה שקרה, והתמי ־ כה של המשפחה היא חלק מאוד חשוב בשיקום שלי. אני לא יודע איפה הייתי היום בלי התמיכה של המשפחה ואם היו מטילים עליי אשמה. מן הרגע הראשון אמרו לי שאני לא אשם. זה חלק קריטי בהליך השיקום שלי". ¿

נדב: "כשההורים שאלו את אחד המנתחים מה יהיה איתי הוא השיב שאין לי סיכוי לחיות יותר חטפתי מכות מרכבת, שכל מכה היא של טון. הראש והגולגולת היו מפורקים" משמונה שעות כי ארז: "כשהגעתי אביו חיבק אותי ואמר 'אתה האבא השני שלו. דאגת שימשיך בחייו'. מאז אנחנו בקשר חברי. אמרתי לו 'אתה לא חייב לי כלום'. אבל אנחנו חברים בנפש, נקלענו לאותו גורל"

נדב הררי, לפני צילום: | התאונה אלבום פרטי

עשו לי ניתוח ראש ומאחר ושברתי גם את עצם הבריח שקרעה לי את הריאה תפרו את הריאה. ואז עברו שמונה הש ־ עות שהקציבו לי ועדיין שרדתי. אומנם בקומה, אבל עדיין חי. ההורים שאלו 'מה קורה?' והשיבו להם שסיכוי נמוך שאחיה ואם כן אהיה צמח. אלא שאחרי עשרה ימים התעוררתי. הרופאים חיפ ־ שו מידע בעולם על מקרים דומים ולא היו. בסיכום מכתב השחרור שלי כתב הפרופסור המטפל 'נס רפואי'". בתום חודשיים וחצי שוחרר נדב מרמב"ם לשיקום בבית לוינשטיין. הרופאים העריכו כי תהליך השיקום יימשך חמש שנים. "שנאתי את בית לוינשטיין, אבל הייתי חדור מטרה להבריא ולחזור הביתה", אומר הררי. "חברתי אז, שהייתה אהבת חיי, נפר ־ דה ממני והייתי כל כך זקוק לה. בראש ציירתי תמונה ורודה שאני אחלים, אחזור הביתה והיא תחזור אליי. מובן שזה לא עובד ככה בחיים ובפרט שהיא . אבל זה נתן לי דרייב 17 הייתה רק בת לעבוד קשה, ביקשתי מקלינאית התק ־ שורת שיעורים לערב, עזרתי לפצועים אחרים. אחרי תשעה חודשים השתח ־ ררתי ועברתי לדירה מוגנת של משרד הביטחון בירושלים". בהמשך הדרך סבל הררי מדלקת קרום המוח, עבר עוד שבעה ניתוחי מוח עם . 2004 שיקום קשה, כשהאחרון בהם ב־ לפני כשנה וחצי, בעת שאריאב ביקר אותו, הררי שמע לראשונה את סיפור המקרה מנקודת מבטו של מצילו. "ארז

הגיע לבקר בשבעה של אבי ז"ל וביקש לספר מה ראה. זה היה בשבילי סגירת מעגל, כי המוח מחק דברים. אני זוכר לפרטים את ההליכה לים, אבל מרגע התאונה אני לא זוכר כלום. אני מא ־ מין שלכולנו יש מישהו ששומר עלינו. העובדה שארז היחיד שירד מהרכבת ושהיה לו הידע לטפל בי, ושהוא ספ ־ ציפית עלה על הרכבת הזו שאיחרה, זה גורל. אם לא הייתי מקבל את הטיפול הנכון, לא הייתי חי היום". בזמן שהררי פונה לבית החולים, אריאב נאבק עם בעיות משלו. "בזירה היו גם ספר הטלפונים שלי, טלכרט, החוגר. פחדתי אימים שיזהו אותי בט ־ עות כנדב. אבי היה באותו הזמן הנספח הכלכלי של שגרירות ישראל בספרד, וידעתי שאם אמא שלי מקבלת טלפון שנפגעתי בתאונה היא גומרת במקום. רצתי לחיילים לבקש טלכרט, עליתי מגואל בדם לכביש הראשי והתקשרתי לסבתי שאת המספר שלה זכרתי בעל פה. אמרתי לה: עזבי הכול, תתקשרי לאמא, תגידי שדיברת איתי והכול בסדר. למחרת בבסיס חיפה עדכנתי את הממונים, שכל הפק"ל נעלם. העלו אותי למשפט, ורק אחרי כמה ימים מפקד הבסיס פטר אותי מהשטות הזו ובירך אותי". הקשר עם הררי נוצר באמצעות מש ־ פחתו: "כמה ימים לאחר מכן ביקרתי ברמב"ם, שם סיפרתי בקצרה מה אירע. נוצר קשר ראשוני עם המשפחה ומנהל המחלקה הודה לי ואמר שהטיפול לבטח

ירד מהרכבת אז צעקתי לחיילים לז ־ רוק אליי את כל התחבושות האישיות שלהם. תוך כדי הגיעה אישה מכיוון הכביש בצעקות. הבנתי שזו אימו של נדב ולא יכולתי להמשיך להתרכז. קמתי על הרגליים ואמרתי לה: 'את רוצה שבנך יחיה? תסתובבי ותלכי' - וכך היא עשתה. ראיתי שהלשון שלו רוצה להתהפך, תפסתי אותה, רציתי לשמור על דרכי הנשימה וכל הזמן פחדתי שבחבישת ראש אגרום לו לחץ בגולגולת בניסיון לעצור את איבוד הדם. מתחילת האירוע ועד שניגשו אליי פרמדיקים ואמבולנסים לקח עשר דקות בערך. הסברתי מה עשיתי לנדב ובשלב הזה האמא אמרה 'היו גם ילדים'. הבנו שיש ילדים שלא ראינו. רצתי לכל אורך הרכבת לבדוק אם לא נתפסו מתחתיה ילדים ומצאנו אותם בסוף במצב די מדהים יחסית לאירוע. אומנם עם שברים, אבל היו כמה רגעים מורטי עצבים שלא ידענו היכן הם". נס רפואי נדב פונה לבית החולים רמב"ם עם חבלות ראש קשות והרופאים הבהירו להוריו כי הוא לא צפוי לשרוד את הפגיעה. "הגעתי במצב קריטי", הוא מספר. "כשההורים שאלו את אחד המ ־ נתחים מה יהיה איתי הוא השיב שאין לי סיכוי לחיות יותר משמונה שעות כי חטפתי מכות מרכבת, שכל מכה היא של טון. הראש והגולגולת היו מפורקים.

37

ידיעות אשדוד, אשקלון, הדרום ˆ 26.11.2021