אשקלון 29.07.22

ושהוא מצטער. שמרתי את זה לעצמי ונכ ־ נסתי לחדר להיפרד ממנה", מספר אביחי. כיום הוא חי בביתשבו גדל, בשכונה, היכן שרבים מחבריו הטובים נמצאים. "החברים הם החיים שלי", הוא אומר. "הם נותנים לי את הכוח, משכיחים לי את הצרות, יש לי הרבה אנשים שדואגים לי ואוהבים אותי ועושים בשבילי כל כך הרבה, הם נותנים לי את הכוח לחיות". למרות מצבו הקשה, אביחי מקפיד לש ־ מור על אופטימיות. "אני אוהב את החיים ולא מוותר, יש בי אמונה ועוצמה חזקה שהבריאות שלי תגיע, למרות טיפולי הדיאליזה, העייפות, למרות שאין כוחות, אהבת החיים תמיד מנצחת וחזקה מהכל". נלחמת למען אחיה טלי עטיה, אחותו הגדולה של אביחי נל ־ חמת עבורו כבר שנים רבות. "בשנות הש ־ מונים הרופאים לא ידעו מה הבעיה, אביחי היה מאושפז שנתיים, ורק כשהכליות שלו היו גמורות שלחו אותו לבית החולים שערי צדק, שם אמרו להורים שאם היה מגיע מו ־ קדם יותר, היה ניתן לפתור את הבעיה עם תרופה, כי הייתה לו בסך הכול דליפה של חלבון בשתן", היא מספרת. הסיפור בשלמותו מסופר בספרים, איך נדבק אביחי בחיידק לא ידוע, איך אביו ביקר אצל מרפאים ורבנים אך לא הגיע בזמן לשערי צדק. "החיידק יושב עליו עד היום, לפני שנים התחילו לצלם על אביחי סרט דוקומנטרי שמועמד היום לכמה פס ־ ." I wish to live טיבלים באירופה בשם לדברי טלי, כיום המטרה העיקרית של המשפחה היא לעורר מודעות למחקר שנ ־ עשה בסן פרנסיסקו של כליה מכאנית 250 (ראה מסגרת), אליו הגיעה לאחר ש בתי חולים סירבו לקבל את אביחי אליהם. טלי מתפעלת מהכוחות של אחיה. "אין הרבה אנשים שעוברים כל כך הרבה קושי וממשיכים הלאה בכל הכוח. וזה בא לידי ביטוי מאוד בסרט עליו. את קמה מהסרט ואומרת 'וואלה, החיים שלי מדהימים, איזו זכות יש לי שאלוהים חנן אותי להיות בריאה'. וזה מה שאני רוצה – להביא לעו ־ לם סיפור של אדם נדיר, של מחקרים שצ ־ ריכים עזרה, מאה שנה כל חולי הכליות נשלחים לעשות דיאליזה שמייצרת מי ־ ליארדים לאנשים בודדים, אם כולנו נמ ־ שיך לא לעשות כלום, לא יקרה כלום". ¿

44 "אני בן ואני לא זוכר את עצמי בריא, לא זוכר כבר כמה פעמים הייתי מורדם ומונשם, ארבע או חמש פעמים הרופאים אמרו להורים שלי שהם לא יודעים אם אשרוד את הלילה" "לכל מקום שהייתי הולך הייתי קובע לי דיאליזה, אבל לא נתתי לטיפולים לעצור אותי. לא פעם ולא פעמיים ביקורים שלי בחו"ל הסתיימו בטיסת חירום חזרה ארצה"

עם אחותו טלי. נלחמת למענו ׀ צילום פרטי

"על חוט השערה", עומד בימים אלה למ ־ כירה, והוא נועד לעורר מודעות למחקר פורץ דרך שאולי יסייע להציל את חייו של אביחי שכיום לא יכול לעבור השת ־ לת כליה נוספת, משום שגופו נותר ללא מערכת חיסונית והוא סובל מזיהום קשה שאי־אפשר לנתח בשל סכנת חיים. ההכנסות מהספר יועברו לסיוע למשפ ־ חות של חולי דיאליזה. "היום אני נמצא בבעיה רצינית", מספר נוגדנים, שזה 100% השבוע אביחי. "יש לי אומר שאין לי מערכת חיסונית. לפני עשר שנים התפתח לי פצע בבטן מהמקום שבו קיבלתי פעם דיאליזה, הוא התפתח לזיהום ובחצי השנה האחרונה עברתי שני ניתוחים אבל הם לא עזרו". לדבריו, ניתוח נוסף הוא לא אפשרות כיוון שישנה סבירות גבוהה שלא יצא ממנו בחיים, לכן הוא נאלץ לקחת אנטיביוטיקה דרך הווריד, לשארית חייו. "בשישי-שבת האחרונים החום עלה מעלות, המטפלת לא הייתה בסוף 40 ל־ השבוע, אבא שלי לא במצב טוב, אמא שלי נפטרה, אחותי בארצות הברית, אז טיפל בי החבר הכי טוב שלי מורן קריטי (הזמר), שגר בצמוד אליי. לא יודע מה הייתי עושה בלי החברים הטובים שלי", הוא מספר. אביחי נחשב למטופל שמספר השנים ששרד את טיפולי הדיאליזה הוא השלי ־ 40 שי הכי גדול בעולם. למעשה, הוא כבר שנה מקבל את הטיפולים ובעוד שרבים אחרים לא שורדים את הטיפולים אפילו עשור, אביחי בכל פעם מצליח לצאת מה ־ סיבוכים הרבים שהטיפולים הקשים גור ־ מים לגופו. "אומרים שאני נס רפואי, אבל הספר מדבר בדיוק על זה, על מה עוברת מש ־ פחה שיש בה מטופל דיאליזה, ואיך זה לא הפתרון. אתם כל הזמן ממציאים מכשירים טכנולוגיים מתקדמים יותר שיעזרו לא ־ חיות לעשות את הטיפולים טוב יותר, אבל איזה חיים נותנים לבן אדם עם הטיפולים?" בין חיים למוות לוי חלם להיות שחקן כדורגל והיה מכור לקבוצת מכבי שעריים מילדות, עד היום במשחקים חשובים תראו אותו מריע ביציע. את הקבוצה הכיר מילדות היטב כי אביו, אבישי לוי, הוא חלוץ העבר האגדי של הק ־ בוצה כשזו שיחקה בליגה הלאומית בשנות . כשהיה ילד ואז נער, הרופאים הזהירו 60 ה־

את אביחי שלא יעסוק בספורט אינטנסי ־ בי, אבל הוא לא הקשיב ושיחק כל החיים בין הטיפולים, וגם לא נמנע מלטרוף את החיים. הוא טייל בכל העולם, עבד כעיתו ־ נאי ספורט במשך שנים והיה בהנהלת קבו ־ צת מכבי שעריים מעל לעשור. "בכל מקום שהייתי הולך הייתי קובע לי דיאליזה, אבל לא נתתי לטיפולים לעצור אותי", הוא מספר. "לא פעם ולא פעמיים ביקורים שלי בחו"ל הסתיימו בטיסת חי ־ רום חזרה ארצה". כשהיה ילד צעיר, בן עשר בלבד, עבר את ההשתלה הראשונה בצרפת. "הוטסתי בטיסת חירום, הרופא הצרפתי שראה אותי שם אמר: 'קטסטרופה'. היה מאוד קשה להיות שם בתור ילד שלא דובר את השפה, לא נתנו להורים להיכנס לחדר בלילה והייתי נשאר שם לבד ומפחד. חזרתי לי ־ שראל נפוח והטיפול לא הצליח, אז חזרתי לדיאליזה", הוא מספר. מספר שנים מאוחר יותר אביו תרם לו כליה, אך גם תרומה זו נכשלה, ובין לבין ניתוחים, כל פעם 180 הוא עבר מעל ל־ בשל פגיעת הדיאליזה באיבר אחר בגופו. "זה הכל מהדיאליזה, היא הורסת את הגוף לאט־לאט. מי שאין לו כליות זורקים אותו לדיאליזה, אומרים לך שאלה החיים ואין לך ברירות, והסבל הוא עצום. ואני לא זוכר את עצמי בריא, 44 "אני בן לא זוכר כבר כמה פעמים הייתי מורדם ומונשם, ארבע או חמש פעמים הרופאים אמרו להורים שלי שהם לא יודעים אם אש ־ 20 רוד את הלילה, היה לי אירוע מוחי בגיל באוטובוס בדרך לאילת עם חברים, היינו צריכים לעצור בצומת גדרה ולהתפנות לבית חולים, היו לי שני התקפי לב, היה לי נמק ביד ימין, ביד שמאל, ברגל שמאל ואז בימין, את רגל ימין לא הצליחו להציל לי והיום אני מקווה שאוכל להתאושש מהפצע המזוהם שיש לי כדי שאוכל לעבור שיקום ולשים פרוטזה ולחזור ללכת". בזכות החברים לפני כחמש שנים, בנסיבות טראגיות, אמו של אביחי נפטרה. "הייתה לה חסימת מעיים שגרמה לנמק, היא הייתה מורדמת ומונשמת ובעצם לא היה מה לעשות. הת ־ קשרתי לרופא שלי באסף הרופא ושאלתי אותו מה הסיכויים שלה, הוא היה זה שאמר לי באופן גלוי שאין לה סיכוי לצאת מזה,

אביחי לוי. "הרבה אנשים סביבי דואגים לי ועושים בשבילי"

התקווה לחולי הדיאליזה

הוא ניהל את קבוצת שעריים מעל לעשור בתקופה שזכתה בגביע הטוטו והוא חי ונו ־ שם את הקבוצה עד היום. הוא היה גם עי ־ תונאי ספורט ובכלל דמות מוכרת מהעיר, כשרבים מכירים את סיפורו האישי, אך לא כולם מודעים לכך שמאז שהוא זוכר את עצמו הוא מטופל דיאליזה. כשהיה בן ארבע בלבד התגלתה אצלו מחלת כליות נדירה שנגרמת מחיידק. מילד רגיל ובריא הוא הפך למטופל דיאליזה, ולאורך השנים עבר שתי השת ־ לות, אחת מתורם צרפתי כשהוא בן עשר בלבד, ואחת מאביו בשלב מאוחר יותר. שתי ההשתלות נכשלו, וניסיון נוסף לה ־ שתלה בארצות הברית בשלב מאוחר יותר בחיים גם כן לא צלח. אביו אבישי לוי, לשעבר חלוץ מכבי שעריים, כתב עליו כבר שני ספרים. השני,

המחקר שעשוי להביא מזור לחולי כליות מדבר על חיבור כליה מכאנית. הכליה המכאנית היא קופסה שמשמשת ככליה בתוך הגוף, לא צריך בשבילה תרופות ואין לגוף התנגדות אליה, גם לא משנה מה סוג הדם שלך. לדברי טלי, אחותו של אביחי, כרגע החוקרים סיימו את השלב של הניסויים בחיות ועד סוף השנה הם אמורים לעשות ניסיונות בבני אדם כשהכליה מחוץ לגוף. "יש למחקר קשיים, יש לו התנגדויות של מכוני הדיאליזה שלא רוצים שזה יקרה, ויש קשיים כלכליים. גם כאן בארץ יש מחקר תאי גזע של פרופ' בני דקל שנמצא בשלבים מתקדמים, ואנחנו רוצים לעורר מודעות למחקרים האלו. כשאני מספרת לחולי כליות על המחקרים, הם אומרים וואו, זה יכול לשנות את העולם, אבל לא היה אחד שזרם איתי באנרגיה, אמרו כן, זה ייקח שנים וכולם חסרי אמונה". ¿

29

ידיעות אשדוד, אשקלון, הדרום ˆ 29.7.2022