אשקלון 5.11.21

תרבות

/ ל י אב אחאב ן /

א � צפוי לצאת לאור הספר "מ החודשש חורי מחסן שקים", ספרו השני של שמוליק טסלר מקבוצת יבנה. הספר מורכב מסיפו א רים קצרים על אירועים שהתרחשו בילדו א תו הלא פשוטה בקיבוץ, אך עם שוני אחד גדול. "הסיפורים אמיתיים", אומר טסלר. "אבל אני משנה בהם את הסוף לסוף טוב, כפי שהייתי מקווה שבאמת יתרחש. זה עושה לי טוב ומנחם אותי להמציא סוף כפי שבאמת היה צריך להיות". אלימות מהמורים ), שחי עד היום בקיבוץ שבו 66 טסלר ( גדל ומשמש כאחראי על שירותי תקשורת ואינטרנט, מגדיר את שנותיו הראשונות כ"ילדות קשה". לדבריו, הוריו ומוריו נכ א שלו כישלון חרוץ בחינוכו והדבר גרם לו למצוקה בלתי נסבלת ממש: "הייתי ילד 60 עם הפרעות קשב וריכוז, אך בשנות ה־ לא ידעו לקרוא לדבר הזה בשמו, לא היו אבחונים כמו היום, ובמסגרות בהן הייתי לא ידעו כיצד להכיל אותי. קראו לי עצלן, העמידו אותי בפינה ונתנו לי עונשים". לצד העונשים נדרש טסלר להתייצב למנת לימודים נוספת, של שיעורי עזר אחר הצהריים "כי חשבו שזה מה שיעזור לי להשתפר בלימודים. באחד הימים, , הייתי בשיעור עזר אחר הצהריים 12 בגיל כשכל שאר הילדים במגרש הספורט. יש א בתי לבד עם מורה שהייתה רעה במיוחד, היא משכה לי חזק באוזן ואמרה לי: 'לך עכשיו הביתה, תכין את המטלות בעזרת ההורים שלך ותחזור אליי'. בדרך הביתה הרגשתי כאבים באוזן וראיתי שהיא מלאת דם". והאלימות הפיזית הזו, משחזר טסלר, הותירה צלקות גם בנפשו: "אני זוכר שה א געתי הביתה לבקש עזרה מהוריי אך לא היה שם אף אחד. תלשתי דף מהמחברת, כתבתי מכתב פרידה, הכנסתי אותו לכיס והתחלתי ללכת לעבר פסי רכבת. למרבה המזל, בסופו של דבר לא היה לי את האומץ לעשות לעצמי כלום". ואת כל הרגשות השליליים מאז - וממצבור עצום של חוויות לא פשוטות, שכוללות חיים עם אם ניצולת שואה והאובדן הטראגי של בנו, שבחר לשים קץ לחייו הוא מתעל לספר החדש שלו, "מא א חורי מחסן שקים". "אני לא כותב ספרים כדי למכור. זו לא הפרנסה העיקרית שלי", אומר טסלר. "אבל יש לי מה לומר ואני חושב שאפשר ללמוד מהספר המון לקחים: לקבל את השונה, גם בתחום בית הספר, להקשיב לילד ולא לעזוב אותו לבד. צריך להבין כי יש ילדים שונים שלא מסוגלים ללמוד בדרך הפורמלית והרגילה. אסור להרחיק אותם, אלא להכיל, לחבק ולעודד אותם". איפה היו ההורים? "עכשיו כשהטקסטים שכתבתי ועדיין כותב קורמים עור וגידים מתחשק לי לע ־ שות אצבע משולשת למורים שלי לטבע, לתנ"ך, לגיאוגרפיה, לכולם - הנה, זה מה (מתוך הספר "מאחורי מחסן שיצא ממני"

קחה למחנות השמדה, שם הופרדה מיתר בני משפחתה שנרצחו כולם על ידי הנא א צים, פרט לאחותה שרה. "מאותו היום אמי ואחותה הלכו יד ביד ולא נפרדו לרגע, עד פטירתה של שרה לפני כשלוש שנים. הן ממש היו נשמות תאומות ובמקרה הן גם נו א לדו באותו היום, בהפרש של שלוש שנים", מספר שמוליק. "בגלל שבקושי הייתי בבית ההורים לא היה קשר חזק ביני לבין אמי ולא הכרתי אותה בתור ניצולת שואה. היא לא סיפרה כלום והדחיקה, גם בגלל הקושי האישי וגם כי לא רצתה שיתייגו אותנו כילדים של ניצולת שואה, היא רצתה שנהיה ילדים רגילים כמו כולם". שמוליק סיפר כי זכה לקבל חי א ת � . "ב 24 בוק ראשון מאמו רק בגיל קופה ההיא דודתי שרה ליוותה משלחות לפולין והיא הציעה לאמא שלי להצטרף אליה, אך אמי סירבה בתוקף. לבסוף היא השתכנעה לנסוע יחד עם כל המשפחה, בתנאי שמעבר לביקור באושוויץ נבקר גם במלקוטניה, הכפר בו היא נולדה בצ'כוסולבסקיה. הסיור שם היה מרגש ברמות והרגשתי שרק שם הכרתי את אמא שלי באמת. עברתי שם סערת רג א שות. הוצאתי נרות נשמה מהתיק, הדל א קתי והנחתי אותם ביחד עם דגל ישראל בתוך האבנים, בתוך המשרפות שהיו שם. הסדרנים כמעט אזקו אותי, הם לא הבינו מי זה המשוגע שקופץ מעל הגדר ונכנס למשרפות, אך באותו הרגע לא עניין אותי כלום. צעקתי ובכיתי את הקדיש ולפ א תע אמא שלי הגיעה אליי וחיבקה אותי. זה היה החיבוק הראשון שקיבלתי ממנה בחיי". הבן שלא ישוב לדבריו של שמוליק, הוא לא הצליח לה א פיק לקחים מהכשל החינוכי שספג כילד ונכשל גם הוא בחינוך של בנו, דור, שב א החליט לשים קץ לחייו. "בשנת 22 גיל בני דור שם קץ לחייו. כמו שנכשלו 2003 בחינוך שלי, נכשלתי בחינוך של הילדים שלי. יש לי רגשות אשמה עד היום. מיד לאחר שקמנו מהשבעה אמרתי למשפח א תי: 'עלינו לא יצביעו ולא ירחמו. אנחנו חוזרים לשגרה מיד אחרי השבעה'. זה מה שאכן היה, אבל אני פשוט נאכלתי מבפ א נים, ועד היום אני מלא ברגשות אשמה. אני בתור אבא שלו הייתי צריך לעשות את כל מה שמצופה מאבא, להשגיח ולהקשיב לו. זה לא שהוא עשה את זה פתאום בגיל הוא אמר ודיבר על זה. 16 . כבר מגיל 22 הלכתי איתו לפסיכולוגים, הוא היה נרדם שם על הספה והפסיכולוגית אמרה שזה לגיטימי. איפה אני הייתי כדי להבין שזה לא לגיטימי ולהבין מה בדיוק עובר על הבן שלי? הוא קרא לעזרה, אך לא הגיעה העזרה של האבא". כיום, כשהוא אב לשלושה וסב טרי יחסית לנכד בן שנה וחצי, הוא מתכוון לעשות ככל שביכולתו כדי לשמור עליהם מכל משמר. "כשאני מחבק את הנכד שלי גלי אני יודע שאיתו מה שקרה לי ולדור לא יקרה. אני אדאג לזה בעצמי". ¿

צילום מאלבום פרטי

שמוליק טסלר (בקטן: ספרו החדש). "הייתי ילד עם הפרעות קשב וריכוז ולא ידעו כיצד להכיל אותי"

סוף טוב הכל טוב בילדותו בקבוצת יבנה תויג שמוליק טסלר כעצלן וספג אינספור עונשים משמעתיים ופיזיים ‰ את הניסיונות ההם, החוויות כבן לניצולת שואה והטראומה מהתאבדות בנו הוא מביא לספרו החדש "מאחורי מחסן שקים" ‰ ולמרות הקשיים והכאב, מדובר דווקא בספר אופטימי: "הסיפורים אמיתיים אבל אני משנה להם את הסוף לסוף טוב"

מים. איפה ההורים שלך היו? "ההורים שלי לא היו מעורבים וחד מש א מעית כשלו בחינוך שלי. בכל יום למדתי עד הצהריים, לאחר מכן הלכתי לחדר האוכל ולמשק. הייתי מגיע פעם ביום לבית ולאחר 17:00־ ל 16:00 ההורים בין השעה מכן מעביר את הזמן במגרש המשחקים עד

השקים" / שמוליק טסלר). כיום, במבט לאחור, טסלר מביט על הט א ראומה שעבר ומבין שמערכת מכילה יותר הייתה יכולה לספק לו הזדמנות לממש את הפוטנציאל שלו כבר אז: "המחנכים נכש א לו בחינוך שלי. אני לא עצלן, פשוט אין לי את יכולות הריכוז שיש לאחרים. אני

כיבוי האורות בבית הילדים המשותף של הקיבוץ, שם הייתי ישן. בקושי ראיתי את ההורים שלי". בגלל המלחמה ההיא לחנה, אמו של שמוליק ) יש 96 (שחגגה השבוע גם סיפור חיים קורע לב. י � פונתה מב 1944 בשנת תה בצ'כוסלובקיה ונל א

לא מסוגל לשבת שעה בכי א תה ולהקשיב למורה אז למה להעמיד אותי בפינה או להורות לי לכתוב את אותו המשפט אלף פעם? זה לא מה שיעזור. הייתי מע א תיק שיעורי בית, מזייף חום כדי לא ללכת לבית הספר, הייתי פשוט מיואש. גם בצבא עשיתי קורס קצינים פעמיים בגלל הפרעת הקשב והריכוז שלי". אתה מתאר קשיים עצו ־

5.11.2021 ˆ ידיעות אשדוד, אשקלון, הדרום 30