אשקלון דרום 15.03.24

תרבות

השכול בשלושה בתים ופזמון

אחרי שחייו ניצלו בשבעה באוקטובר כתב יורם אוחיון את השיר "מיטה ריקה" שעוסק בחוויית האובדן של שלושה בני משפחה שכולה ‰ "אני לא שואף להגיע לקיסריה אבל רוצה שהמסרים שלי יעברו", הוא אומר

כותב ומשורר ממושב אבן יורם אוחיון, שמואל הסמוך לקרית גת, כתב שיר בהשראת אירועי השבעה באוקטובר מנקודת מבטם של שלושה בני משפחה שכולה: אמא, אבא ואחות. "השיר מספר על החלומות והשאיפות שה־ לוחם הצעיר כבר לא יספיק לממש וכיצד הם התקבעו אצל כל אחד מבני משפחתו", אומר אוחיון. השיר שנקרא "מיטה ריקה" טרם הוקלט ואוחיון מחפש הורים ואחים שכולים שיסכי־ מו להשתתף ביצירת קליפ מרגש. "אני רוצה שאמא שכולה תשיר את הבית הראשון, אבא שכול ישיר את הבית השני ואת הבית האחרון תבצע אחות שאחיה נפל בקרב", אומר אוחיון. "אני רוצה שהשיר יבוצע על ידי אנשים שבא־ מת יתחברו למילים". )53 בבוקר שמחת תורה התארחו אוחיון ( ובני משפחתו אצל חברים בשדרות. כשהחלה מתקפת הטרור הרצחנית על העיר היה אוחיון באמצע תפילת שחרית מוקדמת בבית הכנסת. "פתאום נכנס אדם עם מדים של ימ"מ וצעק לנו 'תטוסו לבתים, יש חדירת מחבלים'", מש־ חזר אוחיון. "נכנסתי לפאניקה ופשוט התחלתי לרוץ. אני זוכר במעורפל שכולם רצו לכיוון

"רעד לי כל הגוף ופרצתי בבכי", הוא מספר. "למחרת החלטתי שאני יוצא משדרות ויהי מה. למרות שאשתי התנגדה נסענו משם לקראת הצהריים. בדרך ראינו כתמי דם על המדרכות והכבישים, כלי נשק מוטלים על הקרקע ומר־ חוק הבחנו בקרבות שעדיין התנהלו בין כוחות הביטחון למחבלים". מספר ימים לאחר מכן הוא הבין כי חייו ניצלו בנס: "למחבלים היתה רשימה של בתי כנסת בשדרות, אחד מהם היה בית הכנסת בו התפ־ ללתי. לאחר מכן גם גיליתי כי השוטרים שאס־ פו אותי בניידת המשיכו משם לתחנת המשט־ רה ונרצחו. ברגע שראיתי את התמונות שלהם הדמעות זלגו ללא הפסקה. זה שבר אותי". אוחיון שכותב בשנים האחרונות שירה, מאמרים, דרשות והספדים השתמש בכישורי הכתיבה שלו כדי לעבד ולעכל את החוויה הט־ ראומטית. התוצר הסופי היה שיר עם שלושה בתים ופזמון. בבית הראשון מספרת האם על הפרח שנקטף וחזר בארון; בבית השני מבכה האב את בנו שלא יזכה להקים משפחה משלו; ובבית האחרון נפרדת האחות מהלוחם שהיה עבורה עוגן ומשענת. "השארת מיטה ריקה,

בגדים בכביסה ושמיכה מחממת", נכתב בפ־ זמון. "השארת תקווה רחוקה, עוד אבן יסוד מדינה שנלחמת". מלבד "מיטה ריקה" כתב אוחיון שלושה שירים נוספים. השיר "מכור ולא מודה" עוסק באתגרים של המכורים ובתקוותם ליצור שינוי משמעותי בחייהם. את השיר "מסך" הקדיש אוחיון להשפעות השליליות של המסכים על חיינו, ובשירו השלישי "למי זה לא קורה" מציג המשורר נקודת מבט הומוריסטית על סיטואציות מוכרות מחיי היום-יום. אוחיון לא שואף לפתוח בקריירת שירה: "אני כבר לא ילד ולא זמר גדול מבחינה ווקאלית. אני לא שואף להגיע לקיסריה, מה שחשוב לי זה המסרים שאני מעביר בכתיבה. אני רוצה לעשות לאנשים טוב ואולי אף לשנות להם את החשיבה בדברים מסוימים". אוחיון מתכוון לאסוף עשרה שירים פרי עטו ולהציע אותם למלחינים ומבצעים: "אני רוצה למצוא זמ־ רים שיתחברו לתוכן של השירים שלי ויבצעו אותם בהופעה שתתקיים אצלנו במועצה האזו־ רית שפיר". ¿ ליאב אחאבן

צילום: פרטי

אוחיון. "רעד לי כל הגוף ופרצתי בבכי"

אחד ואני רצתי לכיוון אחר. שמעתי קולות ירי וראיתי עשרות יירוטים בשמים". בשלב מסוים אספו אותו שני שוטרים בניידת והסיעו אותו לבית משפחת אסולין אצלם התארח. כשהגיע לבית חבריו, אוחיון התפרק.

תערוכה חדשה במרינה בתל אביב חושפת את הקולות ותרחישי האימה הכמוסים של תלמידי בית הספר בית יחזקאל פחד, אובדן וגעגוע: תלמידי אשקלון מציירים את המלחמה

מבטאים חלק מהציורים תקווה לימים טובים של חזרה לשגרה והשבת הביטחון. בציור "מבט מחלוני" של ליאור גבאי נראים עננים אפורים של עשן מעל הים כשלצדם מערכת כיפת ברזל. "הדגשתי בציור את כיפת ברזל בגלל שהיא נותנת תחושה של ביטחון", מספר גבאי. "בניתי את קיר הבית בציור מלבנים כדי להראות שהבית הוא זה ששומר עליי". שריי עמר ציירה את הפיצוץ בחדר האומ־ נות בו בילתה שעות רבות. "הכרתי כל פינה ופינה בחדר", אומרת עמר. "ציירתי בטכניקת רישום כי מרוב עצב לא רציתי להוסיף צבע לציור". פיליפ בליאבסקי שצייר את מסיבת הנובה בצבעי צהוב ואדום, הסביר: "ממבט מרחוק הציור יכול להיראות שמח, אבל אדום הוא גם צבע של דם". במרכז הציור של דניאל שטיינברג מופיע אביו: "יום ולילה חשב־ תי על אבא שלי שנלחם. מולי תמיד היתה תמונה שהוא שלח כשהוא מניח תפילין בשדה הקרב". התערוכה שאצרה והפיקה גילת אלקסלסי במרץ. ¿ 25 פתוחה לקהל הרחב ותינעל ב שמוליק חדד

ציור של ליאור גבאי. "הבית שומר עליי"

צילום: עיריית אשקלון | התערוכה בתל אביב

בית יחזקאל תלמידי בית הספר באשקלון מציגים בתערוכה "קולות אח־ רים" שנפתחה בשישי האחרון במרינה בתל אביב. בעבודותיהם פותחים התלמי־ דים צוהר לעולמם הפנימי ונותנים ביטוי ויזואלי לפחדים ולחרדות שהתעצמו מאז השבעה באוקטובר. רבים מהתלמידים פונו עם בני משפחותיהם

למלונות ובתי הארחה בתל אביב. הקשר החם שנרקם בין קהילת המפונים לעיר המארחת הוליד את התערוכה שמוצגת לאורך קיר העץ מול הסירות העוגנות במרינה. ביצירות השונות מתארים התלמידים אירו־ עים מכוננים בחייהם כמו השהות בממ"ד, שי־ גורי הרקטות והיירוטים בשמי העיר, הדאגה לבני המשפחה והחטופים. לצד הכאב האישי

דניאל שטיינברג: "יום ולילה חשבתי על אבא שלי שנלחם. מולי תמיד היתה תמונה שהוא שלח כשהוא מניח תפילין בשדה הקרב"

20

15.3.2024 ˆ ידיעות אשדוד, אשקלון, הדרום