אשקלון דרום 22.09.23

ישראל-ליסבון. "הצורך בדמות אבהית לא נעלם עם הגיל" צילום: הרצל יוסף |

ברגעי משבר בא לי להרים אליו טלפון, לקבל עידוד" רב"ט אלברט אברהם בן משה שירת בגדוד הנדסה משוריין. הוא נהרג מהתפוצצות באוקטובר 29־ מוקש ימי באגם המר ב 27 אלברט אברהם בן משה היה בן חודשים 10 כשנפל במלחמת יום הכיפורים. בתו לאה היתה בת כשהבשורה נקשה על דלת ביתם בבת ים. "הודיעו לאמא שלי שאבא נעדר", היא אומרת. "רק אחרי זמן הבנו שהוא נהרג". רב"ט בן משה, 'ברו' בפי חבריו, היה חלק ממערך חיל ההנדסה ושהה בצד המצרי של הגבול. "לקראת סוף הקרבות אבא והיחידה שלו היו אמורים ו � ), ממושב זרועה, נט 50 להשתחרר הביתה", מספרת לאה ישראל-ליסבון ) . "במשך תקופה 4 רופתית ומנכ"לית חברת 'שביל הטבע', נשואה ואם ל־ ארוכה כאבו לאבא השיניים ולא ניתן היה לטפל בו בשטח. המפקדים רצו לשחרר אותו, אבל הוא העדיף להישאר עם החברים שלו עד הסוף. כשהצוות התחיל לצאת הם עצרו להתרחץ באגם שהפריד בין החלק הצפוני של תעלת סואץ לחלקה הדרומי. הם רצו לחגוג את סיום המלחמה ולא ידעו שבמקום הוטמנו מוקשים. אבא וכמה מחברי הצוות נכנסו למים וכנראה עלו על מוקש. כולם נהרגו. לקח לצבא הרבה זמן לזהות אותו. במשך תקופה הוא נחשב לנעדר, ורק בהמשך נספר כעוד קורבן במלחמה הנוראית הזו. "הקושי לגדול בלי אבא הוא עצום. הכרתי אותו רק כתינוקת, וזה מותיר חוסר עמוק מאוד בלב וכמיהה לדמות אבהית. אני מאמינה שבנסיבות אחרות יכלה להיות לי זהות אחרת. אומנם גדלתי עם אבא חורג, אבל תמיד הרגשתי חסר וגעגוע למשהו שאיננו מוחשי. הכי קשה זה לגדול ולראות פתאום את זוגות ההורים שמגיעים לאסיפות ההורים. כולם עם זוג הורים ואני רק עם אמא. יש חלל גדול בחיי, כי לא זכיתי להכיר אותו, לא שמעתי את קולו ולא הכרתי את אופיו. היה לי קשה במיוחד בגיל ההתבגרות, כשהאופי שלי החל להתעצב ושאלתי את עצמי למי אני דומה, יותר לו או יותר לאמא? והאם יש בינינו קווי אופי זהים?

"השאלה 'מה היה אם הוא היה פה' זו אשליה. ברור שהכל היה יכול להיות מושלם, חיים נורמליים עם אבא ואמא. להיות יתומה זה לגדול עם חור בלב, וזה מתעצם באירועים משפחתיים - בטקס החופה שלי, בברית המיו לה של הבן שלי, אפילו בכל מיני משברים, כשבא לך להרים אליו טלפון, לקבל מילה טובה ועידוד. גם היום, , הייתי רוצה להתקשר ולספר לו מה 50 כשאני בת עשיתי במהלך היום. "תחושת האובדן לא פוחתת והצורך בדמות אבהית לא נעלם עם הגיל. אומנם היום אני עם הרבה יותר תובנות ויודעת איך למלא טוב יותר את החסר, אבל עדיין אין ספק שאפשר היה עוד יותר טוב. "התחושות לגבי מלחמת יום הכיפורים לא פשוטות. ניסיתי כל השנים לא לחיות בכעס או במרמור, כי במלחמה כזו קשה לשפוט. ברור שאפשר היה לנהל את זה אחרת, כמו במקרה של אבא שלי: למה לא בדקו קודם את האגם? למה אף אחד לא אמר, 'אין מצב שאתם נכנסים פה למים'. לצערי, זה לא קרה. "אני מאוד רוצה להודות לדודים שלי, האחים של אבא, שהנציחו ומנציחים אותו עד היום. בזכותם אני מרגישה את הקרבה ושומעת את כל הסיפורים על אבא ועל מי שהוא היה". שי שגב

ידיעות אשדוד, אשקלון, הדרום ˆ 22.9.2023 37