אשקלון והדרום 24.11.23

הצבא, אנשי השב"כ והמוסד. אף אחד לא יכול להגיד שידיו נקיות אחרי עציט מת העיניים שהיתה פה, תרבות ההכלה המבישה והאימונים של מחבלי החמאס ליד גדר המערכת. אף מדינה מתוקנת בעולם לא מאפשרת לאויבים לעשות אימונים באש חיה סמוך לגדר ועוצמת עיניים בצורה כזאת. לזה כולם אחראים ללא יוצא מן הכלל". יש לו ביקורת קשה גם על הקולגות שלו לשעבר בתקשורת. "אני מתבייש בהם", הוא מצהיר בנחרצות. "אני חושב שגם הכתבים הצבאיים והפרשנים יצטרכו לעשות חשבון נפש נוקב עם עצמם ולשאול איפה הם היו. הם לא התריעו ופשוט התמסרו לפינוקים של ימי העיון, של התדריכים, של השיחות הסגורות. היה פה עיוורון לנוכח קציט נים ששמרו על מערכת יחסים מעוותת לכאורה עם העיתונאים. אתה לא יכול לבקר קצין בכיר שאתה אוכל איתו צהט ריים או כשיום לפני כן עשית איתו יום כיף. זה פשוט לא עובד". כאיש חדשות ותיק הוא מאוכזב גם מהתמימות שלו עצמו, מהרצון העז לעתיד טוב יותר עבור ילדיו ונכדיו שהפך לאמונה עיוורת. "כל כך האמט נו בכוח וביכולת של הצבא אבל כולט נו היינו עיוורים", אומר אלקבץ. "אני מאוכזב שהעם היהודי, ובפרט הבת שלי סיון והחבר שלה נאור, מצאו את עצמם בסיטואציה שהזכירה לנו את מאורעות תרפ"ט או את השואה". "מתים מהלכים בשבילים" השבוע היה עסוק אלקבץ בעיקר בחיפוש דיור זמני לשנה הקרובה. מאז הפינוי הם התארחו אצל הקרובים בבאר שבע אך הגיע הזמן למצוא מקום שייתן לבני המשפחה הרגשה של בית. לדבט ריו הם ראו עד כה דירות בפתח תקווה, גדרה, ראש העין, באר שבע ואשקלון. חבריו בכפר עזה פונו לקיבוץ שפיים וככל הנראה ימשיכו לגור שם עד שיוכלו לחזור הביתה. אצל אלקבץ זאת לא אופציה: "העדפנו לא להגיע לקיבוץ שפיים, שם הייתי פוגש בשבילים חיים מתים מהלכים - אבא שהבת שלו חטוט פה או אמא שכל המשפחה שלה נרצחה. לא היינו עומדים בזה". אתם תחזרו לכפר עזה? "הרצון שלנו לחזור הביתה בתום המלחמה, אבל זה יקרה רק כשתהיה מציאות חדשה ולא יהיה יותר חמאס מעל פני האדמה. אנחנו רוצים לחזור לבית שלנו כי זה סוד התקומה של העם היהודי, לצמוח מחדש בתוך כל הכאב. אני מקווה שבעוד כשנה זה יקרה". מה מנחם אותך בתוך האפלה הגדו־ לה? "אני מתנחם ומתרגש מהערבות ההט דדית שיש במדינה, אלו דברים שלא היו פה לפני כן. היתה הקצנה מטורפת בחבט רה שנבעה מזה שהיה לנו יותר מדי טוב וניסינו למתוח את הגבול. "קשה לי להאמין שהכאב ידעך ביום מן הימים, ואני חושב שאשא אותו איתי לנצח. איבדתי את הוריי בהפרש של עשרה ימים, איבדתי את אחי שנפט טר ממחלה, אבל שום דבר לא מתקרב ק � לאובדן של הילדה שלי סיון. אני מ ווה עכשיו שכל החטופים יחזרו הביתה ושהחיבוק הזה של הביחד לא ייפסק לעולם". ¿

בשש וחצי בבוקר השקט הופר והם התט עוררו לאזעקות בלתי פוסקות אליהן התווספו מהר מאוד גם קולות ירי. אבל אפילו אז הם לא יכלו לנבא את גודל האסון שהמתין לפתחם. "סיון היתה אמורה לצאת למשמרת שלה כמאבטחת באזור התעשייה בשדרות", נזכר אלט קבץ. "התקשרנו אליה ושמחנו לשמוע שהיא עוד לא יצאה. בדיעבד אולי היה עדיף אם היתה יוצאת, אולי חייה היו ניצלים". "אבא, יורים עלינו" אחרי כשעה בממ"ד החלו לרוץ בקט בוצת הוואטסאפ של הקיבוץ דיווחים על חדירת מחבלים ועל מותו של אופיר ליבשטין, ראש המועצה האזורית שער הנגב וחבר קיבוץ כפר עזה. שמעון וענת שיפצרו את הדלת של הממ"ד באמצעות הכבלים של המחשב כדי למט נוע מהמחבלים לפרוץ פנימה, והתכתט בו עם הילדים שהיו סגורים בממ"דים בבתיהם. גיא כתב להם כי הוא רואה עשרות מחבלים מחלון ביתו וכי העט ביר את אשתו והילדים לבית של השכן שנושא נשק. נועה שלחה להם הודט עות מוקלטות והקלטות של הירי. סיון שהיתה בדירה עם נאור נראתה מודאגת וכתבה: "אבא, תבטיח לי שהכל בסדר איתכם. יורים עלינו לתוך הבית, נאור ואני מתחבאים מתחת למיטה". אבד הקשר עם סיון 11:00 בשעה ונאור. שמעון וענת העבירו את השט עות הארוכות עד החילוץ בחרדה גדולה לשלומם. בשעה שתיים לפנות בוקר הם חולצו מהבתים ופונו מהקיבוץ באמצט עות חיילי צה"ל - אך עדיין ללא סימן חיים מסיון ונאור. "היינו צריכים לצאת מהבית, וכביכול אלו רגעים שמחים, אבל לא ידענו מה קורה עם סיון, אם היא חיה או מתה, וזה קלקל לנו הכל", נזכר אלקבץ. "ענת לא רצתה להתפנות בלעדיה אבל הקצינים התחננו בפניט נו שנצא. שאלתי אותם מה קורה עם סיון אבל הם לא ידעו להשיב לי. אני לא מאחל לאף הורה להרגיש את מה שהרגשנו. הסתובבנו בכבישים משעה שתיים בלילה וחזרנו לקיבוץ בשעה שמונה בבוקר". הלחימה בקיבוץ נמשכה אך אלקבץ לא הצליח להתרחק: "בני הבכור נדב הקים באזור חמ"ל כדי לחפש את סיון. בשעות הצהריים נודע לו שהוציאו שתי גופות מהדירה שלה. זה היה הסימן שהם ככל הנראה נרצחו אבל את ההודעה הרשמית קיבלנו רק ביום חמישי בשעה , חמישה ימים לאחר הטבח. היתה 12:00 לנו תקווה גדולה שיקרה נס אבל גם חששנו מהנורא מכל". סיון ונאור התאהבו לפני כשבע שנים כשהיו תלמידים במקיף ט' באשדוד. חבריהם סיפרו כי מאז הם לא נפרדו ונשארו יחד גם במותם. "הם היו ילט דים ערכיים, שני ילדים שמכבדים את "איבדתי את הוריי בהפרש של עשרה ימים, איבדתי את אחי שנפטר ממחלה, אבל שום דבר לא מתקרב לאובדן של הילדה שלי סיון"

סיון אלקבץ ונאור חסידים. אהבת נעורים שנקטעה באכזריות

הרגו את הילדה שלי

סיון עם ההורים בקיבוץ. "היה לה לב ענק"

הסובבים אותם", מספר אלקבץ. "אחרי שעזבנו את אשדוד נאור היה עושה כל הזמן את הדרך לקיבוץ כדי להיות איתה. הוא היה פה בן בית". סיון שירתה כמדריכת כושר קרבי בחיל האוויר. היא התקבלה לתואר ראט שון במדעי המחשב במכללת ספיר והיתה אמורה להתחיל בשנת הלימודים הנוכט חית שפתיחתה נדחתה בינתיים בעקבות המלחמה. "סיון היתה ילדה טובה עם לב גדול ונשמה גדולה", מספר אלקבץ. "היא היתה הנסיכה של כל הילדים, האחייניות והאחיינים. היא סידרה הכל, חיברה מה שצריך, היתה מקלילה כל דבר ומרגיעה. היא אהבה את האחיינים שלה אהבת אמת ובילתה איתם כל הזמן". "היינו עיוורים" חודש וחצי חלפו מאז השבת השחורה ט � נח 18 מחברי הקיבוץ ו- 61 בה נרצחו פו לעזה. הכעס של אלקבץ על הפקרת התושבים לידיו של הארגון הרצחני מבט עבע ומבקש להתפרץ כמו לבה בוערת.

"מפלצות של החמאס, צמאות דם, הגיעו באלפיהם, כבשו את הקיבוצים, כבשו בסיסי צה"ל אבל לא היה צבא, לא היתה מדינה ולא היה כוח מגן", הוא אומר. "היו שם רק זעקות של עזרה ושאלה אחת שריחפה ללא מענה: 'איפה הצבא?'. הם שרפו, אנסו, ערפו ראשים וחיללו את נפשן וגופן של הנשים שלנו. עברנו שעות מסויטות במהלכן ידענו שהילדים שלנו נלחמים על חייהם כמה עשרות מטרים מאיתנו, ואין מי שיציל אותם. שמענו בהודעות קוליות את התחנונים לעזרה של חברים בקיבוץ עד שקולם נדם כי הם נרצחו". מבחינתו כולם אשמים וכולם צריכים לשלם מחיר אישי כבד אחרי המלחט מה. "היתה פה יהירות שאין כדוגמתה, שחצנות, אדישות והסתאבות שגרמו בסופו של דבר להרג ההמונים", הוא אומר. "הרבה מאוד אנשים שמובילים את המערכת הצבאית והמדינית יצט טרכו להשפיל עיניים, לעשות מצעד של בושה וללכת הביתה. זה כולל את ראש הממשלה, חברי הממשלה, אנשי

24.11.2023 ˆ ידיעות אשדוד, אשקלון, הדרום 14