שרון 01.07.22

קרב חייה:

הסיכוי האחרון של אסתר לחיות אסתר מור מקדשי, חולת סרטן בת מרעננה מגייסת כסף עבור טיפול 29 חדשני ויקר, שעשוי להציל את חייה

איך הכל התחיל? "קשה לי לשים את האצבע על האירוע המכונן. זה התחיל כאשר התחלתי לה - רגיש קושי בריצה, בהתחלה משייכים את זה לאלף ואחד דברים, עייפות היא הראשונה שבהם, אבל הייתי צעירה, אז שמתי לב שזה משהו לא רגיל. במק - ביל התחילו לי מדי פעם דקירות חדות במקומות שונים בגוף, בלי שום קשר ביניהם, מהישבן ועד לצוואר. אני רגי - שה מאוד לגוף שלי, מודעות לו ממש, עשיתי בדיקות דם די שטחיות, כמו שכולם עושים, לא מצאו משהו חריג. התחלתי להרגיש מיחושים שונים, התלוננתי על כאבים תכופים כל פעם במקום אחר. התחלתי בסדרת בדיקות, שבהן לא מצאו כלום. חלק מהרופאים חשבו שאני אולי לא בסדר בראש, אני מבינה אותם, תלונות חוזרות ונשנות שאין להן תמיכה בממצאים, ועוד מב - חורה צעירה. אני מרחמת הכי הרבה על אמא שלי, וואי, כמה הייתי מתלוננת בפניה. היא ספגה הכול". "הכל סגר עליי"

"היו לי רגעים שהתחננתי למות, הכאבים ניצחו אותי. התקשרתי לרופאה וביקשתי שירדימו אותי, שיע - בירו אותי לספירה אחרת, לעולם אחר נשואה עם 29 בו יש אסתר אחרת, בת ילדים וקריירה משגשגת, שלווה וב - ריאה. בדיוק כמו שהיה לפני הכל, רגע לפני שכל הסיוט התחיל" נקודת מפנה

עד לפני חמש שנים החיים חייכו לא - סתר מור מקדשי. כבת בכורה במשפחה רעננית, בעלת שני תארים, היא החלה לסלול את עתידה שנראה ורוד ומבטיח. אלא שאז היא לקתה בסרטן גרורתי ואלים והגיהנום מבחינתה החל. היום, לאחר מספר ניתוחים ("קצרו לי איברים פנימיים בזה אחר זה"), כשח - לומה להיות אמא ניטל ממנה ("נלקח ממני העיקר"), הטיפולים הכימות - רפיים ("איבדתי צלם אנוש"), הבכי, הדכאונות והמשא הרגשי הכבד, היא מאסה בטיפולים הקונבנציונליים ומ - שוכנעת שהיא בדרך להחלמה: "יש לי תקווה, היא במרחק נגיעה, זה יקר, אני צריכה עזרה, אבל אין לי ספק שהכסף לא יהיה יותר יקר מחיי. יש אופק להח - למה, אני מרגישה את זה".

יום אחד התעוותו לאסתר הפ - נים כשחצי מהפרצוף השתתק. "כאן כבר התחילו לחשוד שאולי זה לא רק משהו נפש", היא אומרת. "ואז החלו כאבים איומים בצוואר והתעלפויות פתאומיות. עבדתי אז באופן זמני כקל - דנית בבית משפט, ויום אחד התעלפתי ממש באמצע דיון והראש נשמט על המקלדת. ההתעלפויות תכפו, הכאבים גם, ואז הגיעו הדכאונות, לא הבנתי מה יש לי, הרגשתי שלא כולם מאמינים לי, חשבתי שאני אולי לא בסדר, והכול כאילו סוגר עליי ולא יכולתי לבטא החוצה את הזעקה שיש בפנים".

לאחר שהטיפולים הכימותרפיים נכשלו והמחלה האלימה התפשטה "כל הכסף שבעולם לא ‰ בכל גופה יכול להיות יותר יקר מהחיים שלי. עברתי תלאות, יש לי זכות לחיות בכבוד וללא כאבים", היא אומרת / אשר אטדג י / / צילום: אלי דסה /

היא מודדת את מילותיה בקפידה. לראשונה היא נחשפת בציבור ומתא - רת לפרטים את מה שהיא עברה בשנים האחרונות. אישה צעירה שיום בהיר אחד התהפך עולמה: "גדלתי בבית אוהב ומחבק, אבא , הוא אומן 62 שלי, דוד מקדשי בן ה מוכשר מאוד, הוא הבעלים של 'מק - היא 54 דשי ארט'. אמא שלי בת ה ממייסדי מדיקל סנטר בהרצליה. הייתי בת מאוד מפונקת, שעטופה באהבה גם מצד סבא וסבתא שלי שגרו בסמיכות אלינו, הרווחתי משני העו - למות. בת יחידה למשך שמונה שנים עד שנולדו שני אחיי המדהימים, האחד קצין והשני, הקטן, לומד עדיין בתיכון אביב. הייתי תלמידה מצטיינת. בצבא שירתתי בלשכת סגן הרמטכ"ל. הייתה לי משנה סדורה מה אני רוצה לעשות

אסתר המשיכה לסבול מתסמינים כשנה וחצי כשאף אחד מאנשי הרפואה לא ידע להסביר מאין הם נובעים. "יום (סקירה MRI אחד החליטו לעשות לי גופנית של הדמיה בתהודה מגנטית). הממצאים לא היו ברורים מספיק אבל העלו חשדות מסוימים. החליטו לעשות לי בדיקה שמתקדת באזור הבטן, שם בכל החלל הזה הרגשתי את רוב הכא - בים. אמא שלי הייתה איתי, אני הייתי מורדמת והיא סיפרה לי שממש עם תחילת הפרוצדורה הרופאים יצאו בפ - נים מודאגות, היא נבהלה. התברר שיש לי סרטן מפושט כמעט בכל הגוף, בש - חלות, ברחם, בכבד, בבלוטות הלימפה, ומדובר בסוג די אלים. הם החליטו ישר לנתח ולהתחיל לקצור לי איברים בה אחר זה, שחלות, רחם, חלקים מהכבד, בקיצור 'על השחיטה'. הם גם לא ידעו מה סוג הסרטן ואיזה טיפול מותאם לו, לא הצליחו לדלות ממנו די.אנ.איי. עד היום אגב, גם כששלחנו דגימות לאר - צות הברית לבדוק את סוג הסרטן, לא קיבלנו תשובות.

לא חשבתי על מוות בכלל באותם רג - עים, אני צעירה, יטפלו בי ואני אעבור את זה. לא ידעתי אז באמת לאן אני נכנסת".

תונים לא טובים, או בקיצור זה לא עזר כל כך. הרופאים התלבטו מה לעשות, עננת המוות ריחפה מעליי, ואז, באופן די לא ברור, כי שוב לא יודעים מהו סוג הסרטן הזה, הוא התייצב, כלומר לא התפתח, מה שנקרא נרגע קצת". שנה וחצי המחלה היתה סטטית ואסתר למדה לחיות איתה: "הרופאים העדיפו לא להתערב במקרה כזה, וציפו לראות מה יקרה בעתיד. לפני חצי שנה הוא התעורר שוב, ובמלוא העוצמה. התח - לתי להרגיש שוב כאבים, שוב שינויים, הסרטן חזר לתקוף. אושפזתי והרופאים החליטו שאני חייבת לעבור שוב סדרה של טיפולים כימותרפיים. לא הייתי מוכנה, סירבתי בכל תוקף. אבל אז אבא שלי נכנס אליי לחדר בבית החולים, החזיק לי את היד ובדמעות אמר לי: 'את רוצה להשאיר אותי לבד, את רוצה

בחיים, לימודים אקדמאיים וקריירה, נמשכתי מאוד לאופנה, כתבתי שי - רים, אני אפילו קוסמטיקאית פרה רפואית, הייתי רב-גונית מה שנקרא, רציתי לטרוף את החיים. עם השחרור התחלתי ללמוד באוניברסיטת בר אילן תואר ראשון בפסיכולוגיה ועוד תואר במדעי המדינה, הייתי מצטיינת רקטור. אני מאוד סקרנית, גם היום, אוהבת ללמוד כל דבר, העתיד שלי היה די ברור, להיות עצמאית, אישה חזקה, שהיא זו שתקבע לעצמה את מהלך חייה, ככה חשבתי, אוהו כמה שהתבדיתי".

"עננת מוות מעליי" כשהיא בטוחה בהצלחת הטיפול, החלה אסתר לקבל את סדרת הטיפו - לים הכימותרפיים: "עברתי גיהינום עלי אדמות, הפכתי לתת אדם, איבדתי כל צלם אנוש, לא הייתי סוגלת לא - כול, בקושי לנשום, הרגשתי שאני מתה מבפנים כל דקה. חשבתי שאני חזקה, שאני אעבור את הכול, התבדיתי, קיב - לתי רעל לתוך הגוף שהרג אותי. נשר לי כל השיער, הפכתי למת-מהלך עם רזון קיצוני, אפילו הדמעות יבשו לי. אחרי סדרת הטיפולים הזו הבנתי שהנ -

"אני מודה שבאותם רגעים ששמעתי שיש לי סרטן, היתה לי סוג של הקלה וכמובן דאגה, אלו היו רגשות מעורבים. קודם כל אני לא ממציאה כמו שחלק חשבו, יודעים מה יש ומתחילים לטפל.

1.7.2022 ˆ ידיעות השרון 26