שרון 15.9.21

י צ

ם ו ל

ש :

"לפעמים מחלה היא הזמן הראשון שבו אדם יכול פשוט להיות בחיים, בלי הצורך להספיק. אי־אפשר לגרש את הפחד, אבל כשמדברים אפשר להפוך אותו לקטן יותר וכך לפנות מקום לרגשות אחרים"

ט א

ס ר

ק ו ט

לתת אהבה, אולי לסלוח. אנשים נפתחים ומרגש אותי שאנחנו יכולים להכיר אותם ולפע ־

בחיים. שצריך לעשות כל מה שאנחנו יכו ־ לים, אבל לא מוכרחים להיות כל הזמן בפול גז. ולמדתי לדבר. מטבעי אני מופנם ושומר הכל בפנים, ורק מול המטופלים הבנתי שאי־אפשר לצפות מאח ־ רים שידברו איתך כשאתה עצמך לא מוכן לדבר, וששיתוף אחרים יקל גם עליי. מלווה רוחני צריך לה ־ כיר את עצמו היטב כדי להפריד את קשייו האישיים מהסיפורים שהוא שומע". הנשמה לנשמה

מייק שולץ. "אפשר לחשוב על זה כהנשמה לנשמה"

מים את אומץ ליבם. הקשר בינינו הוא יקר ערך בשבילי". לפעמים יש הפי אנד בישראל פועלים

"אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לתמוך, להרגיע ולהבין איך עושים את הצעד הבא. אנחנו יורדים עם האדם אל הבור שבו הוא נמצא כרגע כדי שיידע שהוא לא לבד. לפעמים מדברים, ולפעמים הנוכחות שלנו מספיקה"

מלווים רוחניים 130 כ־ מוסמכים, בבתי חולים, בתי אבות ומשרד הר ־ ווחה. מלבדם יש גם מלווים פרטיים. "הצורך הברור ביותר בעזרתנו הוא בסוף החיים", מדגיש שולץ. "לא מעט מטופלים בסופו של דבר ימותו מהמחלה, אבל יש גם מקרים שמחים, למשל בפגייה, כשהורים נמנ ־ עים מלהיקשר אל תינוקם, שלא ברור אם ישרוד. מלווה רוחני יכול לעזור להתקרב וליצור הפי אנד, כי קרבת ההורים עשויה להיות קריטית". ואיך אתה שומר על עצמך? עם מי אתה מתייעץ? "כל מי שעושה עבודה שמפגישה אותו עם סבל מוכרח לקבל הדרכה אישית, וגם אני מוכרח להביא בפני מישהו התלבטויות מקצועיות ומקרים שאני מוצא את עצמי חושב עליהם הרבה. אנחנו מקיימים ישי ־ בות צוות ויש לי שיחות קבועות עם מלווה רוחנית שמדריכה אותי. כשמישהו נפטר ואני נמצא שם איתו או עם בני משפחתו, זה מאוד עוצמתי. זה לא הזמן לשיחות עומק עם בני המשפחה, אלא רק להיות איתם. לפעמים אני מוצא את עצמי לאחר מכן יוצא לים ליד בית החולים, פשוט יושב שם קצת עד שאני מצליח להירגע ולאסוף את עצמי. הישיבה בטבע עוזרת לי, כשאני מפקיד את הדברים בידיים גדולות משלי. רק אז אני פנוי למקרה הבא. עם כל הלב הפתוח והרגישות, לפעמים גם אני מתחרט על מילה שנאמרה ואולי לא היתה במקומה. אבל כשנוצר אמון וקשר, אפשר גם להמ ־ שיך הלאה ממה שלא היה מספיק רגיש או מהזדמנות שלא נלקחה". העובדה שאתה אדם דתי עוזרת לך כמלווה רוחני? "האמונה והתפילות מחזקות אותי, בי ־ דיעה שאני יכול להתפלל אל השם עבור המטופלים, ולבקש ממנו שייתן את מה שהוא צריך לתת להם. אני גם סומך על האינסטינקטים ומקשיב טוב לקול הפ ־ נימי שלי. אם בהתחלה עבדתי הרבה עם הראש והשכל, זה השתנה כשלמדתי לה ־ קשיב לבטן, לנסות לקלוט מה המטופל אומר גם אם לא במילים, להבין את הסי ־ טואציה ומה מכל זה כדאי לי לשקף ולו ־ מר. כשעובדים רק עם הראש האפשרויות מוגבלות מדי".

ו � ), מלווה מוסמך מטעם העמ 42 שולץ ) תה לליווי רוחני בישראל, נולד בבוסטון שנים. הוא מתגורר 12 ועלה לארץ לפני במצפה נטופה, נשוי ואב לשלושה. "רכ ־ שתי את הכשרתי בארה"ב, שם עוסקים בליווי רוחני כבר שנים רבות. בישראל שנים והייתי כאן 15 התחום מוכר רק כ־ בין החלוצים. רמב"ם היה בין בתי החולים הראשונים בארץ שהציעו את השירות. אנחנו נמצאים במחלקה האונקולוגית אבל מטפלים בחולי כל המחלקות, ומכ ־ שירים מלווים רוחניים במכללה שבתוך בית החולים. הרעיון הוא להסתכל על המטופל כשלם הכולל את הגוף, הנפש והרוח. כשמחזקים אותם הם משפיעים לטובה אחד על השני. אפשר לחשוב על זה כעל הנשמה לנשמה". איך אתם יודעים למי מהחולים לגשת? "צוות המלווים שלנו מתעדכן בכל בוקר מול הרופאים והעובדים הסוציאליים ושו ־ מע מי קיבל אבחנה קשה וכדאי לגשת אליו, אצל מי נרשמה הידרדרות ומי נמצא היום לבדו. המלווים מגיעים מהכשרות בתחומים שונים וכרגע הצוות כולל עו ־ רכת דין, ביוכימאית, מנחת קבוצות, פי ־ זיותרפיסטית ואחות. חלקם עשו הסבה, חלקם עובדים כאן במשרה מלאה וחלקם עושים זאת לצד עבודה אחרת. השיחות מתקיימות בחדרי המטופלים ולפעמים בחוץ על חוף הים, אם מבקשים. לא כל המטופלים זקוקים לנו, יש המעדיפים לדבר רק עם בני משפחותיהם. אנחנו כאן כדי לעזור לאנשים לחיות הכי טוב שהם יכולים בסיטואציה שבה הם נתונים, גם בישורת האחרונה של חייהם. זו תקופה עם הרבה קשיים, עם התלבטות איך להגיע אל התקופה החדשה והאם עדיין אפשר ליהנות מרגעים. יש כאן הרבה דמעות אבל יש גם צחוקים. צוחקים על שטויות, כמו תמיד בחיים. ויש גם הזדמנויות". תסביר. "דווקא בזמן מחלה אנשים מגלים לפ ־ עמים הזדמנות לשינוי. לא אייפה את

הדברים, יש אנשים שמתים כפי שחיו, ויש גם הרבה כאב. אבל לפעמים זו באמת הזדמנות. כי אנחנו כבר לא בתחרות עם אף אחד, ולא שקועים בריבים קטנוניים. זו תקופה שמשהו יותר מתאפשר. יש חש ־ בון נפש, כמו ביום כיפור. מטופלת סיפרה לי שערכה רשימה של אנשים שפגעו בה, והיא לא מתכוונת להמשיך הלאה עד שת ־ סלח להם. היא הסבירה שכל זמן שאנחנו חושבים על מי שפגע בנו, אנחנו נפגעים ממנו שוב, והיא עשתה תהליך שיסיים את זה. לפעמים מחלה היא הזמן הראשון שבו אדם יכול פשוט להיות בחיים, בלי הצורך להספיק. אישה צעירה אמרה לי שכל חייה היא רק נתנה מעצמה לאחרים והמחלה סימנה לה לחיות את החיים למען עצמה. והיה מישהו באונקולוגיה שבנערותו נחשב להבטחה ספורטיבית גדולה וכשבגר הת ־ מכר לסמים, התגלגל מעבודה זמנית אחת לשנייה, חווה זוגיות לא מוצלחת ולא הצליח לשמור על קשר עם בנו. כשאובחן כחולה סרטן, חידש קשר עם אחותו ועם בנו. היו להם שיחות קשות אבל גם פיוס והתקרבות. השיחות המשמעותיות היו מתנה שהשאיר לבנו, והן גם הקלו עליו להיפרד. בשיחות האלה אני רק מנסה ליצור את המרחב הנכון עבור המטופל. אי־אפשר לגרש את הפחד, אבל כשמד ־ ברים אפשר להפוך אותו לקטן יותר וכך לפנות מקום לרגשות אחרים. היתה אישה שהשתחררה מכאן להוספיס בית עם הח ־ לטה להקליט את סיפור עליית משפחתה לארץ, כי היא היחידה שיכולה לספר אותו לדורות הבאים. היא דיברה גם על צוואה רוחנית לנכדיה והבינה שלא מאוחר לע ־ מוד במשימות ההורות שהציבה לעצמה, גם אם תעשה זאת עם נכדיה. גם בסוף החיים אנחנו עדיין חיים ויכו ־ לים לעשות דברים משמעותיים. אולי

ידיעות השרון ˆ 15.9.2021 29