שרון 29.10.21

החברות של אנה כשאנה בר־אל אחות בבית החולים "מאיר" חלתה בסרטן השד עולמה התהפך עליה וכאם חד הורית היא אומרת שהכי פחדה למות ‰ מי שהיה לצדה וטיפל בה הם הרופאים והאחיות שאיתם היא עובדת ‰ "הם המשפחה השנייה שלי", היא אומרת השבוע

קרן (מימין) וענת. "גילוי מוקדם עושה את ההבדל בין חיים למוות"

מימין, אנה, דנה ושרי השבוע | בבית החולים צילום: יריב כץ

אופטימית, קשה לצלוח מחלות קשות. וכשאת מבינה שיש דאגה כלפייך, מהסניטר ועד לראש הפירמידה, זה מפיח תקווה שניתן לצלוח כל דבר ולנצח את הכול". במה התבטאה הדאגה? "בכל, אם זה בסיוע לילדים, אם זה בהודעות, אם זה במשלוחי מתנות, בהכנת אוכל, במילה טובה. לי הייתה החלטה מודעת, ולא כל חולת סרטן מוכנה לזה, שאני את כל התהליך, מה ו צילום ועד הניתוחים וההקרנות, עושה במאיר. הם הבית שלי, הם המשפחה שלי. זרמתי עם זה ושחררתי, נתתי להם לעשות מה שהם רוצים. באחד הטיפולים הקשים שעברתי הגיע אליי מנהל בית החולים, הוא לא בא לסמן וי, הוא ישב איתי במשך יותר משעה, התעניין, שמע, הבין, ייעץ, בעיקר דאג, זה נותן כוח". על בשרי הגיעה אנה לישראל ממוסקבה, היא 14 בגיל למדה בתיכון בכפר הירוק ובגיוסה שימשה כמו ו רה חיילת, עם שחרורה סיימה שני תארים, הרא ו שון בסיעוד והשני בניהול מערכות בריאות והד ו רכה: "שני הוריי היו רופאים ולכן זה היה כאילו טבעי שאני אלך לתחום", היא אומרת, "אבל אני החלטתי ללכת דווקא על סיעוד וטיפול, ככה הרגיש לי הכי טוב, הרגשתי שצריך מגע חם, מגע מטפל, מגע חומל. בית חולים הוא מקום מאוד מאיים, מפחיד, ובתוך כל הקר והמאיים הזה, חייב שתהיה גם יד חמה ומלטפת. הרגשתי את זה על בשרי ממש כמטופלת. עברתי את שני המתרסים, אני יודעת היום כמה חשובה החמלה, כמה התפ ו קיד הסיעודי הוא קרדינלי לריפוי". והקטנה 16 שלושת ילדיה של אנה: הגדול בן ה- , התמודדו לדבריה עם מחלתה בגבורה: 9 בת ה- "יש לנו כלל בבית שהכול פתוח, והיו צמתים קשים בזמן המחלה שדיברנו על הכול. כשהגי ו עה הבשורה, כשעשיתי את הניתוח, וכמובן את הקרחת וכו'. בכל הצמתים הללו, הם צלחו את זה בשלום ונתנו לי כח להמשיך. לא נשברו". לאנה יש גם מסר: לא להתייאש, אני זכיתי בח ו ברות הכי טובות, הייתי בצלילה לתהום, התרס ו קתי, והן חילצו אותי. חשוב מאוד לשתף קרובים ומקורבים בכל תהליך המחלה, לזרום ולשחרר את המעצורים הנפשיים, לא להתמודד לבד, זה נותן כח, הרבה". ¿

אשר אטדגי ), מנהלת 44 את אנה בר אל ( דבר לא הכין הסיעוד בחטיבה הפנימית בבית חולים מאיר, לבשורה הקשה שקיבלה לפני כשנה וחצי, בעי ו צומו של הסגר הראשון: "זו הייתה בדיקה שגרתית למדי של ממוגרפיה. כאחות האחראית על כל החטיבה הגעתי לגיל שהייתי צריכה להיבדק לראשונה. לא הייתי בגורמי סיכון, ולא כלום. ממש בדיקה שגרתית. התגלה גוש סרטני בשד ועולמי התהפך עליי. הרגשתי איך הקרקע נשמטת מתחת לרגליי. אני אם יחידנית לשלושה ילדים, והמחשבות, כמו גם ההלם ובוא נודה על האמת בעיקר הפחד למות אפפו את כולי". אנה נדרשה לעבור שני ניתוחים דחופים, אותם ביצעה "בבית השני שלה", כמו שהיא מגדירה את בית החולים מאיר בו היא עובדת כבר עש ו רים שנה, שלאחריהם החלו הטיפולים הקשים: "קיבלתי את כל החבילה, כימו, הקרנות, הכול. הייתי שבר כלי. גם לא נשכח את הקורונה וחוסר הוודאות ששררה באותה עת. אבל אם יש משהו שהרים אותי, שחיזק אותי, והביא אותי לצאת מזה, בינתיים, כי שום דבר לא בטוח בחיים האלו, הם האחיות והרופאים איתם אני עובדת שטיפלו בי במסירות אין קץ". אהבה מכל עבר אחת מאלו שטיפלו בה במסירות וליוו אותה בכל התהליך, היא החברה הכי טובה שלה דנה אלעד, מי שהיתה אחות אחראית במכון האונו ו קלוגי והיום אחראית במחלקת נשים בבית החו ו לים: "היא לא עזבה אותי לרגע, הגיעה אליי הביתה עם תבשילים, עם משלוחים, ליוותה אותי בכל התהליך כולו, והוא לא היה פשוט, לא פיזי, ולא נפשי, אני באמת חושבת, ובשיא הכנות, שבלעדיה ובלעדי כל החברות מבית החולים, בהם גם כאלו, שהייתי אחראית עליהם, ואפילו תלמידה שלי בבית הספר לאחיות, שרי תשובה, שעולות לי דמעות עכשיו שאני נזכרת בכל המ ו סירות שלה, לא יודעת איך הייתי עוברת את זה. "כשמתמודדים עם דיכוי חיסוני, ועם בידוד חברתי שגזרה עלינו הקורונה, האלמנט הנפשי הוא ראשון במעלה. אם את לא חזקה מספיק, ולא

חודש המודעות לסרטן השד

ו � נשים. לאורך השנה הן פ 190 מונה עלות להעלאת המודעות לגילוי מוקדם של המחלה, ומנהלות קבוצת ווטסאפ . פעמיים-שלוש בחודש 24/7 פעילה הן נפגשות, מקשיבות להרצאות מקצו ו עיות, משתתפות בקורסים ובסדנאות. כל המרצים מגיעים בהתנדבות מלאה. "אנו מגדירות את הפעילות שלנו ניקוי ראש, התאווררות, פסק זמן", אומרת קרן הלפרין, "אנו משתדלות להתמקד בהעשרה, לא במחלה עצמה". מאז הוקמה הקהילה הן כבר נאלצו להיפרד מכמה חברות. "אחת מהן הייתה איתנו ממש מתחילת דרכנו. הסרטן חזר בצורה אלימה והיא נפטרה. לקחנו זאת בצורה קשה, אבל מה לעשות? זוהי הסטטיסטיקה החד משמעית, שחלק מאיתנו לא ימשיכו במסע הזה". ענת מעדיפה לסיים בנימה אופטי ו מית: "יש אמונה, יש תקווה ונקודת אור אחת גדולה שמלווה אותי לאורך כל הדרך הקשה והמטלטלת הזו. הבן שלי ונאלץ להתבגר 9 רואי היה אז רק בן בבת אחת. כשחליתי, התפללתי שאזכה לראות אותו גדל. עברו שבע שנים ואני כאן, אומנם עם שרשרת של בעיות, אבל חיה ונושמת. זכיתי לראות את הבן שלי גדל ולחוות איתו את החיים. בכל שנה אני נושאת את עיני מעלה, מודה לא ו לוהים על עוד שנה שעברה לה ומבקשת רק דבר אחד: שלא ייגמר לעולם!". ¿

לפני כשלושה חודשים, בבדיקת ממוגרפיה, התגלה גידול בשד השני. "שוב הלם. אבל אם בפעם הראשונה חשבתי שזה קורה למישהו אחר, הפעם כבר הבנתי שמדובר בי. שוב נותחתי. אני עדיין חשה חולשה, חוששת שאם הסרטן הופיע פעם ופעמיים, הוא עלול לצוץ גם בפעם השלישית". לדברי קרן, התמיכה המשפחתית בשלב ההחלמה אינה מספיקה. "ככל שיש מש ו פחה תומכת שמלווה אותי הם לא מסוג ו לים להבין באמת מה עובר עליי. כשאני משתפת אותם, אני מצנזרת חלק מהדב ו רים, כי אני מרגישה שאני צריכה לתמוך בהם. המשפחה והחברים מצפים שאחרי שסיימתי את הטיפולים מצבי יחזור לק ו דמותו, והם יקבלו את אימא בחזרה. קשה להם לתפוס שאני כבר אדם אחר, שהמצב לא יחזור לקדמותו, פיזית ומנטאלית. מצד שני, כשמסתיימים הטיפולים, המע ו רכת הרפואית עמוסה מדי מכדי להמשיך ולתמוך בנו, היא לא פנויה לטפל במח ו לימות, כי עליה לטפל בחולות. לכן אנו זקוקות לתמיכה של נשים שחוו כמונו את המחלה. רק הן מסוגלות להבין ולהכיל". פרידה מחברות לפני כשלוש שנים, עם הקמתה מנתה ו � נשים. כל חודש נ 40 קהילת השדות ספות עוד ועוד נשים, וכיום הקהילה

ידיעות השרון ˆ 29.10.2021 23