שרון 3.12.21

שירהתמרי אשתחינוך מהרצליההתעוורה לפני עשרשנים ושקעה בדיכאון ‰ עדשהחליטה לעשותשינוי בחייה והפכהאת העיוורון ליתרון: היאמבשלת לחיילים בודדים, מרצה בבתי ספר, מתנדבתבקהילה, רצה, מארחת, ובעיקר לאמוותרתעל החיים ‰ "היוםאני הרבה יותרשלמה ומלאתשמחהמבעבר, העיוורון הפך להיותהדבר הכי טובשקרה לי" "ישבתוכי אורעצום" ׀ העיוורת שהפכה השראה לבעלי מוגבלויות הרצליה

אומרת בחיוך, "אמא לא צריכה עיניים בש ח ביל לראות הכי טוב". יותר מאושרת כיום שהיא מתנדבת פעילה בקהילה נגי ח שה ומעבירה הרצאות והסברה לילדי הגנים ובתי הספר ("אני מבוקשת מאוד בחנוכה משום מה", היא צוחקת), היא לא נחה לרגע. סדר יומה עמוס והיא עושה הכול לבדה. "בתחילה הייתי הולכת ממקום למקום עם מקל, אבל הוא הפריע לי בהליכה, לא היה נוח. אני הולכת יותר מהר, וזה מעכב. אז יש לי כעת כלבת נחייה מקסימה בשם זארה, ואנשים חושבים בחוץ שאני מטיילת לה ח נאתי ברחובות הרצליה. אף אחד לא שם לב שאני עיוורת. השמיעה שלי חדה, אני יותר קשובה לסביבה ולומדת את הסביבה ומתא ח קלמת די מהר. לימדתי את עצמי להסתכל על הכוס המלאה, וזה מה שאני עושה בכל התחומים". את גם מבשלת לבד. "כן, אני מבשלת גם לחיילים בודדים. זה הכיף שלי, והמשפחה שלי אומרת שאני מב ח שלת היום הרבה יותר טעים מלפני שהת ח עוורתי". איך אפשר לבשל כשלא רואים? "יש לי צנצנות מיוחדות לתבלינים שאני יכולה להבחין בהן, אימצתי לעצמי כמה טיפים כמו שמן לחיץ עם חור קטן שאדע בדיוק את המידה, כמו מסננת גדולה שלא יישפך לי האורז למשל בכיור, ועוד כמה טיפים. אני מארחת כל סוף שבוע בבית איש עם הבישולים שלי. אורז פרסי 15 כ- ירוק, גונדי, חורשט, מה שמבקשים ואוהבים. אני מאוד אוהבת את זה. היום אני ללא מג ח בלות בכלל". בכלל? "בכלל. מגבלה זה בראש. כשמסתכלים על חצי הכוס המלאה ומפסיקים את הר ח חמים העצמיים השמיים הם הגבול. בעבר, לפני העיוורון, הייתי אשה מאוד ביקור ח תית, בעיקר על עצמי, מאז שאיבדתי את הראייה והתחלתי לעבוד על עצמי נפשית, שחררתי והתחלתי לחייך לחיים והם חייכו אליי בחזרה בחיוך ענק. אני היום הרבה יותר מאושרת ממה שהייתה בעבר. הרבה יותר שלמה ומלאת שמחה מבעבר. העיוורון הפך להיות הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי. זה נשמע מוזר, אבל זו אמת לאמיתה". ואין לך משהו שהיית רוצה לראות? "הילדים בגנים לפעמים שואלים אותי 'שירה, אם היו מאפשרים לך לראות שתי דקות מה הדבר שהכי היית רוצה לראות?', אז אני אומרת להם שמאז שהתעוורתי נולדו לי שלושה נכדים שאותם לא ראיתי, ואולי הייתי מעוניינת לראות אותם ואז לחזור לעוורוני. אבל האמן לי שאני מחבקת ומנ ח שקת אותם, ומכירה כל תו ותו בפנים היפות שלהם, ואני רואה אותם הרבה מעבר למה שעיניים יכולות לראות. את אור היום אני לא יכולה לראות, אבל בתוכי יש אור בכל שעות היממה". ¿

אשר אטדגי

"היום אני יכולה לומר בוודאות שאני הרבה יותר מאושרת ומלאת שמחת חיים ועם הרבה יותר אור

שעוטף אותי מאשר הייתי לפני שהתע ח , תושבת הרצליה, 67 וורתי", שירה תמרי, התעוורה לחלוטין לפני כעשור, ולאחר תקופת התמודדות לא פשוטה, היא נחשבת היום להשראה לאלפי בעלי מוגבלויות: "יש נקודה שבה את אומרת לעצמך או שאני מוותרת על החיים או שאני מסתכלת על חצי הכוס המלאה ופורחת. בחרתי בדרך השנייה". איבוד הראייה במטבחה המהביל מתבשילים פרסיים אותם היא מבשלת לבדה, ובחיוך של אושר שכאילו הותך בפניה לצמיתות מקבלת שירה תמרי את אורחיה. היא אמנם לא רואה אותם, אך אין מי שיבחין בכך. היא עצמאית לחלוטין, מישירה מבט, משוחחת ברהיטות, רצה, מתעמלת, מתנדבת בקהילה, מעבירה הסברה לילדי גנים והרצאות לתלמידים, מבשלת לנזקקים ומבלה עם משפחתה, חב ח רותיה וגם, תתפלאו, עם חלק ממעריציה של האישה שהפכה את העיוורון ליתרון: "אנחנו בחנוכה שהוא חג מלא אור, אומנם אני לא רואה אור פיזי, אבל יש לי אור עצום בתוכי וכנראה זה מקרין החוצה". התמונה האידיאלית הזו הייתה מאוד שונה לפני כעשור: "נולדתי עם מחלת הג ח לאוקומה, זו מחלה הפוגעת בעצב הראייה שהיא חשוכת מרפא", היא משחזרת, "אבל למרות המחלה היו לי חיים די סטנדרטיים, למעט אולי עם משקפיים שכל הזמן המס ח פרים שלהם עלו. עלינו ארצה, אני, בעלי , ומיד 80 ובנותיי מאיראן בתחילת שנות ה- נרשמתי לסמינר הקיבוצים כדי ללמוד חי ח נוך והוראה לגיל הרך, שם גם החלפתי את השם ל-שירה, כי רציתי להיות ישראלית. עם סיום לימודיי התחלתי לעבוד כגננת נולד 29 במספר גנים, בני הקטן, היום בן - כיום אני אמא לשלוש בנות ובן וסב ח תא לשבעה נכדים - והחיים היו יפים כמו שאומרים". "ואז החלו החיים להשתבש", כמו שהיא אומרת, "בעלי נפטר, הייתי אלמנה מאוד ח � וזמן לא רב אחר כך המ 51 צעירה בגיל לה החלה להתדרדר, התחלתי לראות פחות ופחות, נאלצתי להתפטר מהעבודה, כי כבר לא יכולתי לראות בבירור את הילדים בגן, והחרדות הקיומיות התחילו לכרסם בי. ההדרדרות הייתה מהירה ובתוך שנתיים איבדתי את הראיה לחלוטין, אפילו לא צללי אור וחושך. כלום. "נכנסתי למרה שחורה, הפחד הכי גדול שלי היה שאני אהיה סיעודית כזו ואצטרך להסתמך על ילדיי, תקרא לזה גאווה פרסית או מה שזה לא יהיה. לא יכולתי לקבל. הייתי בדיכאון קשה מאוד, חשבתי גם לסיים את חיי במספר הזדמנויות באותה תקופה. לא

צילום: אלי דסה | " שירה תמרי. "אמא לא צריכה עיניים בשביל לראות הכי טוב

רציתי לחיות בצורה הזו. מאישה פעלתנית, הפכתי לשבר כלי. והילדים שלי נשברו גם הם שראו אותי ככה". נקודת המפנה שירה התקשתה לקבל את מצבה החדש. באחת הפעמים אחת הבנות שלה לקחה אותה לעובדת סוציאלית מטעם עיריית הרצליה. "היא אמרה לה 'טפלי בה כי אנ ח חנו כבר לא יודעים מה לעשות איתה'. אני חושבת שזה נחרת בי. העובדת הסוציאלית המדהימה הזו עברה איתי עשרה מפגשים, בהם היא חיזקה אותי ובעיקר אמרה לי תראי מה את עושה לילדים שלך שמע ח ריצים אותך, הם רואים שאת עמוד הש ח דרה שלהם נשברת, אז גם הם נשברים. זה התחיל לחלחל בי. בנוסף, התחלתי לקרוא ספרים של פסיכולוגיה חיובית של ד"ר טל בן שחר. יש לי אפליקציה מיוחדת בנייד, ואני מנויה לספרייה, שבה על ידי לחיצת כפתור את שומעת את הספר כולו. ולאט לאט התחלתי לאסוף ולחזק את החוסן הנ ח פשי שלי שנשבר לרסיסים". אהבתה של שירה לילדיה שבה היא רואה את הצלתה לא יודעת גבול. היא מרבה לה ח תעניין בשיחות בשלומם, בשלום החתנים והנכדים והם לא מפסיקים לעלות אליה לרגל להתייעצות: "עיוורת או לא", היא

"מאז שהתעוורתי נולדו לי שלושה נכדים שאותם לא ראיתי, ואולי הייתי מעוניינת לראות אותם ואז לחזור לעוורוני. אבל האמן לי שאני מחבקת ומנשקת אותם, ומכירה כל תו ותו בפנים היפות שלהם" "הייתי בדיכאון קשה מאוד, חשבתי גם לסיים את חיי במספר הזדמנויות באותה תקופה. לא רציתי לחיות בצורה הזו. מאישה פעלתנית, הפכתי לשבר כלי. והילדים שלי נשברו גם הם כשראו אותי כך"

3.12.2021 ˆ ידיעות השרון 12